בניגוד לכל שאר הקטעים שנכתבו אחרי שדברים קרו, אני מקדימה הפעם את המאוחר ב – 23 ימים. כי אני יודעת שכלום לא יצא מזה אל הפועל. זה סתם רעיון שעלה לי לראש, איך להפוך את היום הזוועתי והשנוא עליי מכל ליום נסבל ואולי אפילו נחמד.
הכי הייתי רוצה, לכבוד חגיגות רבע היובל להיווסדי מסיבת יום הולדת גדולה. עם בלונים ושתייה ומוזיקה ואוכל וכל החברים שלי. מסיבה עם עוגה שווה שתימשך עד אמצע הלילה. מסיבה שיהיה לי בה הכי כיף בעולם. מסיבה שקרוב לוודאי לא תתקיים.
אף אחד מהחברים שלי הם לא חברים משותפים – כלומר הקשר היחיד שיש בין כל החברים שלי זה שהם חברים שלי ותו לא. הם לא מכירים אחד השני, הסבירות שהם אי פעם ייפגשו היא נמוכה והסבירות שאם הם ייפגשו אי פעם הם יסבלו אחד את השני, היא נמוכה עוד יותר. תמיד חודש לפני היומולדת שלי אני נכנסת למצב רוח הזה. כל שנה. ככה כבר 25 שנים, או לפחות מאז שאני זוכרת את עצמי, וזה כבר מספיק שנים, תאמינו לי. תמיד שנאתי ימי הולדת, אני לא זוכרת חגיגת יומולדת אחת ראויה לשמה שנחגגה לכבודי. ולא שלא היו ניסיונות... בבת המצווה שלי ההורים רצו חגיגה גדולה ואני לא הייתי מוכנה לשמוע על זה. זה לא עזר לי. כל קרובי המשפחה והחברים נאספו לכבודי ואני הייתי כל הערב עם פרצוף סובל. הדבר הטוב היחיד שיצא לי מזה זה תמונה שלי עם סבתא שלי ז"ל שנפטרה כמה חודשים אח"כ. את ה-SWEET SIXTEEN שלי אני לא זוכרת כ"כ. אני רק זוכרת כמה חברה' פה בחצר כמדומני עושים על האש כשהחברה הכי טובה שלי בחו"ל והחבר הכי טוב שלי שולח לי מכתב משעשע בדואר. זה היה הדבר היחיד שהתליח להעלות חיך על פניי. יום הולדת 18 היה מסיבת הפתעה שכשלה. הייתי אחרי בגרות באנגלית ולמי יש כוח לגשת לבגרות בכלל, קל וחומר ביומולדת? העדפתי לקבור את עצמי בבית ולא לצאת מהמיטה אבל נאלצתי לקום ואחרי המבחן הייתי אצל חברה וכשחזרתי הביתה (ביחד איתה) חיכו לי כל שאר חברי הכיתה וצעקו: "הפתעה!" הם רק לא ידעו שיומיים קודם נתבקשתי להראות מופתעת מאוד ולא להגיע עם פרצוף סובל כמו כל שנה ביומולדת. שנה שעברה זה היה היומולדת הראשון אחרי הפרידה. מי בכלל חשב על מסיבה או חגיגה. הרצון היחיד שהיה לי זה לתלות את עצמי ויפה שעה אחת קודם. בדיוק התקבלתי לעבודה הנוכחית שלי. זה היה מתנת היומולדת שלי מהעולם: עבודה בשירות לקוחות, כפי הנראה לשארית חיי. כל מי שהתקשר נורא ריחם עליי והבטיח לי ששנה הבאה יהיה לי הרבה יותר טוב, כי השנה כבר אכלתי מספיק חרא. כולם שיקרו. לא היה אחד שאמר את האמת: גם בשנה הבאה תרחמי על עצמך, תתגעגעי לא', תשנאי את עצמך ואת היום הזה ותרצי שהוא כבר יעבור ואת תשלימי עם רוע הגזירה: עוד שנה חלפה ולא עשית עם עצמך כלום. לוזרית לנצח. כל שנה שעוברת, אני הופכת להיות יותר זקנה וכלום לא ייצא ממני בסוף.
אני רוצה שהשנה זה יהיה שונה. אני רוצה מסיבת רבע יובל עם בלונים ועוגה שווה והחברים שלי. אני רוצה מסיבת יומולדת עם הרבה אלכוהול ואוכל טוב. אני רוצה כ"כ הרבה דברים, אבל בסוף אני בטח אקח לי משמרת 19 בערב עד 02 בלילה, ואחגוג עם עצמי בעודי עונה: "XXX שלום מדברת MIS. EVIL, במה אוכל לעזור?!"
לילה טוב!
אני