זה מה שאני חושבת לעצמי כבר מ – 16 אחה"צ. מיד אחרי זה אני ממשיכה במגוון קללות ומסננת לעצמי כוס אמ אמק של העולם במגוון סגנונות אפשריים. אני שונאת אנשים. ואני שונאת את זה שאני צריכה להתמודד עם אותם הדברים כל פעם בוורסיה אחרת. אני שונאת שהצרות שפעם היו שלי הן פתאום גם של אחרים. ואני שונאת את זה שעכשיו הן נראות לי משהו שהוא לא כ"כ נורא, בעיקר מכיוון שאני יודעת שזה כן נורא. אתה מרגיש כאילו נפלו עליך השמיים, כאילו מישהו עקר לך את הלב בכפית ועכשיו הוא מנפנף בו אל מול עיניך.
היום באחת ההפסקות בעבודה אני רואה הודעה מידיד שלי. ההודעה הייתה נורא מוזרה. הוא אמר שאם אני בעבודה לא לצלצל אליו עד שאני מסיימת ואם אני לא בעבודה אז בבקשה לחזור אליו מהר. שלחתי לו SMS שאני אכן בעבודה. ב- 16 אני יוצאת וישר מתקשרת אליו. הוא אומר לי: "את חייבת לבוא. התהפך העולם שלי" ואני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון ומנסה בכיוון אחר. מקווה שאני טועה ויודעת שאני לו. לוקחת נשימה מחייכת חיוך מאולץ ואומרת לו: "מה, גבר, מצאת עבודה חדשה?" והוא עונה לי: "תקשיבי, אני אומר לך שהתהפך עליי העולם!" ואני אומרת לו: "אל תגיד לי" "כן. זה מה שאת חושבת" ואני אומרת: "נפרדתם?!?!?!?!?!?!?!?!" לשמחתי הרבה בדיוק פתחתי את הדלת של הרכב אז הכסא מנע חבטה נוראית ברצפה. "כן" "אני כבר באה" חצי שעה אחרי אני יושבת אצלם בדירה, בוהה בו במבט לא מאמין. יורה אליו 1,001 שאלות. "את שואלת אותי שאלות קשות. הלוואי והייתי יכול לענות לך" אני ממשיכה לירות לעברו צרור נוסף של שאלות והוא שוב פעם אומר לי: "אין לי מושג מה להגיד". אני מבינה שאני שואלת את הבנאדם הלא נכון. 5.5 שנים הם ביחד. מה לעזאזל עובר לה בראש שלושה חודשים לפני החתונה. לאן יש לה ללכת?!
העיניים שלו אדומות מבכי. הוא מחייך אליי אבל העיניים שלו בוכות. הלב שלו שבור. אפשר לראות את זה מקילומטרים. אני כבר מומחית לזיהוי לבבות שבורים. אני יכולה להקים מכון זיהוי בע”מ. אנחנו מדברים. החזירה לך את הטבעת? כן. לא טוב. סיפרת להורים שלך? לא. מצוין, אל תספר כל עוד זה לא סופי. היא סיפרה להורים שלה. לא טוב, זה אומר שזה די סופי. אבל היא אמרה שהיא אוהבת אותי. יש לה מישהו אחר? אני חושב שלא, לא נראה לי. אני מקווה שלא כי יש מישהו שאני חושד בו ואם זה הוא אני מוריד לו את הראש. חכה רגע, אל תרוץ לערוף ראשים. אתה לא מלכת הלבבות ואנחנו לצערנו לא בארץ הפלאות. אתה עדיין לא יכול להיות בטוח. טלפון. אמא שלו על הקו. מתי אתה מסיים ביום א' אנחנו צריכים לקנות בדים לשמלה. אני לא יודע, תעזבי אותי נדבר אח"כ. סוגר את השיחה. אני לא רוצה לספר לאמא שלי. היא בטוח תבכה. בינתיים אל תספר כלום לאף אחד. חכה עם זה. אם זה סופי יהיה לך זמן לספר וכולם בסוף ידעו. אם זה לא סופי יותר טוב לצמצם נזקים ושכמה שפחות אנשים יכעסו עליה בגלל השטויות שלה. אני לא מבין איך היא עשתה לי את זה. אני לא יכול לאכול. אני לא יכול לישון. אני מרגיש רע. חכה, זה עוד כלום. אני מקווה שהכל בסוף יהיה בסדר ושהיא סתם קיבלה רגליים קרות וזה יעבור לה, אבל אם זה לא, אני יכולה רק לתאר מה הולך לעבור עליך. הלוואי והייתי יכולה לקחת ממך את הכאב הזה, אני לא רוצה שעוד מישהו ירגיש רע כמו שאני הרגשתי.
הייתי אצלו עד 19 בערב. בזמן הזה הוא התקשר אליה ועמד על כך שהם יפגשו הערב כי הוא רוצה לדעת מה קורה. אני אמרתי לו שכל האמצעים כשרים בכדי להחזיר אותה. מניפולציות רגשיות, בכי, תיאורים מפליגי לכת על העתיד שמצפה להם... הכל. להעמיד אותה בפינה כדי לתת לה להתמודד עם השאלה אם זה סתם רגליים קרות או החלטה סופית שלה. הוא הבטיח לעדכן אותי.
בינתיים אני רק מקללת. כושלאמאמא של העולם.