אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי.
לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה.
אחד הויכוחים הקבועים שלי עם א' היה על בסיס ציונות – תאמינו או לא. כשרק התחלנו לצאת זה היה בערך בתקופה הזו. היה יום השואה ואח"כ יום הזיכרון ואז הויכוח עלה בפעם הראשונה. הוא הביע מורת רוח מהמדינה. גם אני לא מרוצה רוב הזמן ממה שקורה פה, גם אני חושבת שיש מקום להרבה שינויים, אבל אני מסתכלת על המדינה שלנו ואני גאה. אני גאה שב- 57 שנים השגנו הרבה הישגים מרשימים. נכון, רכבת תחתית עוד אין לנו ואני בספק אם תהיה בקרוב או בכלל. נכון, אנחנו עדיין לא יכולים לנוח על זרי הדפנה ולשחרר את כל בני הנוער מההתחייבות והעול להתגייס לצה"ל. נכון, השלטון מושחת ורקוב, רוב הנוער מחורבן – אלים, לא יודע קרוא וכתוב, שטחי. קשה לי להאמין שנוכל לבנות עליו עתיד, אבל אני משתדלת להיות אופטימית.
הויכוח הזה היה ברקע כל תקופת החיים המשותפים שלנו ובכל פעם גרם לי לחשוב האם זה הגבר שאני רוצה שיעזור לי בחינוך ילדיי לאהבת הארץ. כשהיינו בפריז זו הייתה שנת חגיגות ה- 100 למטרו. היינו עם זוג חברים שלו, פלצנים כמוהו, חיים פה ושונאים את המדינה. חולמים לחיות בארץ אחרת. הם עמדו במטרו ואמרו עד כמה שהמדינה שלנו מפגרת והלוואי והיינו כמו צרפת. אני עמדתי שם, אל מול שלושתם ונאמתי להם שבזכות זה שהמדינה שלנו קיימת הם יכולים לצאת ולהסתובב בעולם, יכולים לחיות ולנשום לרווחה שאף אחד לא ייעשה להם משהו רע מבלי שמדינה שלמה תעמוד מאחוריהם. שנכון שאין לנו מטרו וצרפת חוגגת כבר 100 שנים לקיומה של הרכבת התחתית, אבל ישראל עדיין לא קיימת כ"כ הרבה זמן וכבר הגיעה להישגים מרשימים. הם עמדו שם מולי, המומים. לפתע כל אחד מהם שקע במחשבות. א' אמר לי מאוחר יותר באותו ערב שיש בזה משהו ושהוא אף פעם לא חשב על זה. זה החזיק מעמד בדיוק שבוע. יש לו חבר טוב שחי בארה"ב. הוא מעריץ אותו. שואף להיות כמוהו ותמיד אומר שבהזדמנות הראשונה שהוא יוכל הוא עף מפה. כל פעם שהחבר הזה היה מדבר איתו היה ויכוח אידיאולוגי בנינו. כשהוא רצה להשתחרר מהמילואים על 21, אמרתי לו שזה או זה או אני. נכון, לא רציתי שהוא ילך למילואים, לא רציתי שהוא יהיה בג'נין בחומת מגן, אבל אף אחד לא שאל אותי, ואני ידעתי בתוכי שככה זה במדינה שלנו ואין דרך אחרת. הוא היה מדבר על המדינה שלנו ואני הייתי כועסת. ממש כועסת. יושב לו בבועה הרמת אביבית שלו, בלי דאגות, לא מעניין אותו כלום, מרגיש באופן קבוע שהמדינה חייבת לו ולא להיפך. כל פעם שהיה הולך למילואים היה מרגיש שדפקו אותו. כל פעם שהיה צריך לתת למדינה היה מתקומם. מצידו שאחרים ימותו והוא יעזוב את הארץ בהזדמנות הראשונה. אמא שלו גם הייתה כזו ולכן זה לא הפתיע אותי כ“כ. קרובי המשפחה שלו חיים בארה"ב כבר שנים רבות, כל חבריו חושבים כמוהו, ואני הייתי יושבת מולם ולא מאמינה, כל פעם מחדש. אני, שבמהלך ימי בתיכון הייתי בתנועת נוער שהייתה מוציאה אותנו כל שנה למסע בעקבות לוחמים, העברתי מור"קים לחניכים שלי בתנועה ואח"כ לחיילים שלי בצבא יוצאת עם מישהו שהמדינה בשבילו היא מובן מאליו. "הלא אביך ברח מאירופה מידי הנאצים, איך אתה חושב לחיות בארץ אחרת?" הייתי שואלת. "כי המדינה הזאת חרא והיא לא נתנה לי כלום" מי אם לא המדינה הזו נתנה בידך את האפשרות להיות חופשי? להגיד שאתה יהודי מבלי להתבייש? מי אם לא המדינה תציל את התחת שלך כשתלך לעשות עסקים עם חיזבאללה או תשב בכלא במזרח הרחוק בגלל שסחרת בסמים? מי אם לא המדינה שלנו נתנה לך את היכולת לקום יום יום בביטחון מלא שלא ירדפו אותך או יגרשו אותך מאדמתך? מי אם לא המדינה הזאת מעניק לך ביטחון לשבת בבית קפה מתוך ידיעה שיש מישהו שמשגיח עליך?
נכון, המדינה שלנו מלאה בשחיטויות, הכסף במדינה מתחלק לשווים (דוסים) ולשווים פחות (אנחנו), נכון, היו ימים שכל יום מתפוצץ פה אוטובוס וקשה היה ללכת ברחוב מבלי לחשוש. אבל זו המדינה שלנו. זה מה שיש לנו. אין לנו ארץ אחרת. אין לנו לאן ללכת. אנחנו כאן בשביל להשאר כאן ולא בשביל לברוח לארה"ב שמשתמשת בנו כשנוח לה או לארצות אירופה שטבחו בנו כשהן יכלו מבלי מפריע. כשאני שומעת את השיר "אין לי ארץ אחרת" אני מסכימה עם כל מילה. ואני לא צריכה יום העצמאות כדי להגיד תודה על המדינה. אני אוהבת לראות את הערסים עם דגל ישראל אחד בכל צד של הרכב. אני אוהבת את האנשים הפשוטים שיושבים ומקטרים על המדינה ויחד עם זאת מסכימים שזה מה שיש לנו ואין לנו ארץ אחרת.
היא לא מושלמת המדינה שלנו, אבל היא שלנו. ואף אחד לא ייקח אותה מאיתנו. אף אחד. ומי שלא טוב לו ורוצה ללכת שילך. אנחנו לא צריכים אנשים כאלה פה. שיקח את עצמו וילך. ויפה שעה אחת קודם.
יום עצמאות שמח!!!
אני