לשמחתי אני לא מכירה אישית מישהו שנהרג בצבא. לצערי המשפחות האלה הולכות ומתרבות. המעגל הזה הולך ומתרחב והוא לא לעולם לא יקטן, כי לעולם לא יחזרו האנשים מן המתים. שמעתי היום המון סיפורים של נופלים ולצערי מרוב שמות אני לא יכולה לזכור. אני זוכרת משפט שאמרה אלמנה של חייל שנהרג בג'נין בחומת מגן. היא אמרה שהקולקטיביות של יום הזיכרון עושה לה רע כי זה הופך את בעלה לאחד מיני רבים. פתאום הבנתי עד כמה היא צודקת. פתאום הבנתי עד כמה היום הזה יש בו משהו מוזר. כל שנה אני חושבת על זה. איך האנשים שעליהם בנויה המדינה הזו לא יכולים לחגוג איתנו את עצמאותה. את קיומה של המדינה שבשבילה הם נהרגו. איך אנשים בני 18-20 שכל דאגתם בימים כתיקונם הייתה איפה הם יחגגו את יום העצמאות והאם הם יקבלו שיחרור לחג או לא פתאום קבורים כמה מטרים מתחת לאדמה והחברים שלהם, 24 שעות אחרי הטקס שמאזכר אותם, עסוקים באותה השאלה. זה מעגל שלא נגמר. אנשים מתים בשביל המדינה בעוד אחרים לא נוקפים אצבע. ואני לא מדברת רק על החרדים. אני מדברת על כל מי שמתחמק מהצבא באמתלות שונות ומשונות, מסרב לקיים את חובתו למדינה ואח"כ יושב לו ממרומי ביתו ומעביר ביקורת. אני מדברת על אמנים ושחקנים ודוגמניות וחרדים וסתם משתמטים למיניהם.
המדינה שלנו נבנתה בדם וכפי הנראה תמשיך להתקיים רק בדם. אנשים יושבים פה בשאננות ולא מוכנים לתרום את חלקם בעוד מלח הארץ, הבחורים הטובים ביותר שלנו הולכים ונהרגים בקרבות הגנה על המדינה. אנחנו נשארים פה, עם כל החמקנים, הפחדנים, אלה שדואגים שהפרסום יברח מהם אם הם ייתרמו את חלקם למדינה, אלה שיושבים על התחת ומתנדנדים באמתלה של תפילה לשלומה של המדינה. האנשים הטובים שלנו נהרגים והפרזיטים נשארים פה, איתנו, לחיות על חשבוננו, לקטר על התקשורת שנכנסת להם לחיים, להתחתן כדי לא לשרת ועוד לחרבן על כולנו כי הם כוכבים. ואנחנו, העם הקטן, צריך לשרת אותם ולהגן עליהם בזמן שהם עושים כסף. אני שואלת את עצמי, האם ביום כזה מצפונם של החמקנים נקי. האם ביום כזה הם יכולים להרים את הראש ולהסתכל למשפחות השכולות בעיניים. מה מרגיש אדם שמתחמק ביום כזה אל מול הכאב? לאיזו רמת צביעות הוא מסוגל להגיע?
נכון, לא שירתתי ביחידה סודית/קרבית, לא תרמתי לבטחונה של המדינה בהגנה ממשית על גבולותיה ולא יצא לי להשתמש בנשק שנשאתי כנגד האויב או בכלל. אבל את חובתי למדינה אני מילאתי. עשיתי זאת בצורה שבה נדרשתי ממנה לעשות זאת ועשיתי זאת על הצד הטוב ביותר שיכולתי. גם אני קיללתי, גם אני הייתי קמה עם פרצוף זועף, נושאת עיני למדינות בהן בני נוער בגילי הם בני נוער ולא חיילים, גם אני ייחלתי ליום השיחרור שלי מהעול שהוטל עליי. אבל מעולם, מעולם, לא חשבתי על השתמטות. במחזור הגיוס שלי שיחררו כל מי שרצתה כי היה עודף של בנות בצה"ל. אפילו לא עלה על דעתי להימנות על בנות אלה והייתי מוכנה להלחם על זכותי לקיים את חובתי למדינה.
מחר בשעה כזאת אני קרוב לוודאי אהיה באיזו מסיבה, או עם חברים או אפילו סתם עם כוס קפה ועוגה בבית. אחגוג את עצמאותה של מדינה ישראל ואהיה חופשייה מדאגה לבטחוני האישי. אני אחייך ואהיה שמחה וישנה סבירות גבוהה ביותר שמה שיזכיר לי את יום הזיכרון יהיה הפוסט הזה או לוח השנה, כי לשמחתי זה רחוק ממני. אני מכירה כמה אלפי אנשים שבשבילם זה לא יהיה ככה. שהם אמנם יצאו ויחגגו ויבלו ויחייכו אבל משהו בהם מת. ולא יקום לתחייה לעולם. משהו נלקח מהם ולא יוחזר להם. הכאב שלהם ילווה אותם עד יום מותם בשמחות ובכאב.
אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לבן דודו של מי שהיה חברי הטוב ביותר במשך המון זמן. אני רוצה להקדיש אותו לרותם. שאמנם לא הכרתי אותו אבל זו דרכי לאזכר מישהו מבין הנופלים בכדי שלא יהיה אחד מאלפים.
לילה טוב יום עצמאות שמח לכולם. אל תשכחו בזכות מי אנחנו חוגגים.
אני