תמונה ראשונה: אני עומדת ליד הבית שהיה שלנו. אני מרגישה מלאת ביטחון ומתחילה לצעוד לכיוון האוניברסיטה כפי שעשיתי מדי בוקר. חברה שלי מצטרפת אליי, שואלת אותי איך אני מרגישה עכשיו כשאני יודעת שא' יוצא עם מישהי אחרת. אני לא עונה לה. תמונה שנייה: אני עומדת ליד החלון של המטבח מחוץ לבית שלנו. החברה החדשה שלו מסתכלת עליי מהחלון ואני עוברת לצד האחורי של הבית לחלון חדר השינה. בדרך אני פוגשת את שמוליק השכן שלנו ובת זוגו. הוא שמח לראות אותי, שואל לשלומי ואומר שחבל לו שנפרדנו כי היינו זוג נחמד אבל גם החברה החדשה שלו נראית נחמדה. אני שואלת אם הוא יודע איך הם מסתדרים. בסדר. לפחות כמו שהייתם הייתם ביחד. הוא אומר שא' נראה פחות מאושר מאשר שהיה איתי. תמונה שלישית: אני עומדת מול החלון של החדר שינה. היא מדברת אליי לא יפה ואח"כ קוראת לא'. אני מתחבאת מאחורי השיח. הוא כועס עליה נורא על איך שהיא דיברה אליי. הוא מחפש אותי, אני רואה אותו והוא לא רואה אותי. הוא נראה עצוב. אני רוצה לקום ולחבק אותו. הם יוצאים יחד מהבית והולכים. אני מתעוררת.
רע לי. אני רוצה לבכות ונגמרו לי הדמעות בעיניים. אני חושבת שאני אוהבת אותו. מקנאה בחברה החדשה שלו. אני כועסת שהוא עם מישהי ואני לבד. אני רוצה שהכל יחזור לקדמותו ונהיה ביחד. אני רוצה שהוא שוב יקרא לי "צוצ" (שם חיבה מטופש שהיה לנו...). אני רוצה לכעוס עליו שהוא התקשר לחברה שלי ואני רוצה לכעוס על חברה שלי שסיפרה לי. עד שזה קרה ידעתי שהוא לא רוצה אותי והיה לי קל עם הידיעה הזו כי בקלות יכולתי להגיד עליו דברים רעים וככה לנחם את עצמי. עכשיו אני מרגישה אשמה כי הוא רוצה אותי חזרה ואני לא רוצה אותו ולכן אני אשמה באומללות שלי. וגם שלו. למרות שמגיע לו. מגיע לו להרגיש רע. מגיע לו שהוא מכה על חטא שנה אחרי. מגיע לו שהוא לא מוצא מישהי כמוני. מגיע לו שרע לו.
- - - - - - - - - - -
אחרי הלילה הזוועתי שעבר עליי התעוררתי הבוקר מצלצול טלפון: "למה לא הגעת למשמרת?" שואל אותי הקול ואני עונה: "כי החלפתי עם ק'. היא אמורה לעבוד במקומי" "טוב, אנחנו נסדר את זה... תגיעי בערב כמו שהיית צריכה" אני בטוחה שעבדו עליי. מזנקת מהמיטה מתקשרת לק' שישנה שנת ישרים: "תגידי, את נורמאלית? ביקשת שנחליף משמרת ואז את מבריזה?" "מה פתאום, זה היה שבוע שעבר..." "את אמרת שאת לא רוצה לעבוד היום בערב ואני הסכמתי לוותר לך על הבוקר שלי, בשביל שתהיי פנויה. אמרת שאם אין לך ברירה את תקומי בבוקר אבל את חייבת את הערב פנוי...!" אני מזדעקת. "לא, אבל אני מסרתי את הערב שלי..." "תקשיבי, אני לא מדמיינת...! היו איתנו עוד בנות ששמעו את זה...!" השיחה הסתיימה בלי תוצאות ממשיות. אני מתקשרת היסטרית למנהל שלי: "בוקר טוב" הוא עונה באדישות. "אתה לא תאמין...!" אני מתחילה: "קודם כל תנשמי עמוק. אין לך מה להלחץ" "אבל אתה לא יודע, אני החלפתי והיא לא הגיעה..." "אני יודע. הייתה אי הבנה. החוסר יירשם על שמה ולא על שמך אל תדאגי. את מכוסה. תגידי, את תוכלי להגיע בערב?" "כן, בטח מתי שתגיד לי. אפילו עכשיו!" "עכשיו בוקר. תבואי כמו שתיכננת ב- 19 בערב" "טוב, תודה, אתה לא מאמין איך זינקתי מהמיטה..." "זה בסדר, נתראה בערב"
אני יותר לא עושה טובות לאף אחד אף פעם....!
יום טוב.
אני