לפני כחמש שנים גילו לסבתא שלי גידול. סרטן השד. היא, כמו גיבורה אמתית, התמודדה מולו, ולא בכתה אפילו פעם אחת או אמרה שקשה לה. היא הייתה חזקה כ"כ ולימדה אותי הרבה על חוסן נפשי. היא עברה ניתוחים וכימותרפיה ובסוף הכל היה בסדר. אמנם נשר לה כל השיער אבל אנחנו והיא בחרנו להתייחס לעניין בהומור ולא בצורה קשה. היא הייתה קושרת מטפחת על הראש ואנחנו היינו קוראים לה "הרבנית". זו הייתה דרך ההתמודדות שלנו מול זה. הדרך הזו עבדה. היא שמרה על ראש פתוח והומור בריא וזה מאוד עזר לה ולכולנו.
ביום שישי שעבר הלכתי אליה הביתה. כשיצאתי מהבית ליוותה אותי תחושב לא טובה, שאני אמצא אותה במצב קשה. לשמחתי היא לא הייתה במצב שבו חשבתי שאמצא אותה, לצערי, המצב לא היה טוב בכלל. כשנכנסתי אליה היא אמרה לי שאין לה תחושה ביד שמאל. הייתי בטוחה שזה מהלב. היא אמרה שלא נראה לה כי זה רק הרגשה כאילו נרדמה לה היד. אחרי כמה דקות היא איבדה את התחושה בצד שמאל של הפנים ואני ידעתי כבר שזה לא טוב בכלל, ובטוח כבר לא מהלב. קראתי לאמא שלי שקבעה שאין מנוס מלנסוע לביה"ח. אשפזו אותה עם חשש לשבץ שמהר מאוד התחלף בחשש לגידול. הפעם בראש.
הרגשתי במשך שלושה ימים אשמה גדולה מאוד. אני יודעת שזו לא אשמתי אבל ככה הרגשתי. ביום ראשון סיימתי את העבודה והלכתי אליה לביה"ח. ישבתי אצלה עד הלילה. בערך 5 שעות. צחקתי איתה ודיברתי איתה והרגשת האשמה שלי אמנם ירדה, אבל הכאב בלב ממש לא. ביום ראשון ישבתי בקפיטריה בעבודה ובכיתי כמו ילדה קטנה. אף אחד לא הבין מה קרה לי פתאום, אבל אני ידעתי שזה לא פתאום כי מהבוקר הרגשתי את גוש הדמעות מאיים לפרוץ מתוכי.
אתמול סבתא חזרה הביתה והיום היא שוב אושפזה – שוב, איבוד תחושה בצד שמאל, מחר ידעו סופית מה ולמה. סבתא שוב לא פה.
אני כ"כ אוהבת אותה וכ"כ קשורה אליה ואני לא רוצה שיקרה לה משהו רע. אני יושבת אצלה כל יום כמעט, היא כל הזמן אומרת לאמא שלי שאני הבת המאומצת שלה. ככה היא קוראת לי. מכל הנכדים והנכדות אחותי אחי ואני הכי קשורים אליהם – אליה ולסבא, ולפעמים נדמה כאילו הם אוהבים אותנו הכי הרבה. אנחנו באים אליהם מדברים איתם על שטויות וגם על דברים רציניים ולפעמים סתם, רואים איתם טלוויזיה.
יש לי סבא אחד וסבתא אחת. ההורים של אמא שלי נפטרו מזמן. את סבא כמעט ולא הכרתי ואת סבתא אני זוכרת אבל גם הזיכרון הזה כבר מתעמעם עם השנים. אני לא רוצה לאבד את סבא וסבתא שלי. אני רוצה שהם יחיו איתי עוד 50-60 שנים לפחות. אני יודעת שזה לא ריאלי. אני רק רוצה שהם יהיו בריאים. שניהם.
אז סבתא שלי שוב מאושפזת. מחר יגידו לנו סופית האם זה גידול או לא. סבתא מנסה להיות חזקה, אבל הגיל עושה את שלו, והחששות שלה, והיא גם ככה הייתה במצב קשה ודיכאוני מאז שאחותה נפטרה לפני כחודשיים. הן היו קשורות מאוד. בפסח סבתא שלי כ"כ בכתה ואני לא ידעתי מה לעשות, חוץ מלחבק אותה, את סבתא הקטנה שלי. ואני כ"כ מבקשת מאלוהים שאם הוא שומע, שייתן לה בריאות לעוד כמה שנים טובות. ואושר. לכולנו.
- - - - - - -
אני יודעת שהיום ערב יום השואה, ואולי ראוי היה שאני אתייחס לזה קודם. אבל אולי יותר ראוי להיות נאמנה קודם כל לעצמי ולנטיות ליבי. אני לא אוהבת את היום הזה. פעם הייתי שותה בצמא את כל התוכניות והכתבות על השואה והייתי מכורה לזה. כשהייתי בצבא לימדתי את החיילים שלי היסטוריה ובין היתר לימדתי על השואה. הבאתי להם תמונות שצילמתי במחנות ההשמדה והם היו מזועזעים נורא. רובם בכלל לא ידעו על היום הזה הרבה, אלא שמתו יהודים ובגלל זה יש צפירה. אחרי שלושה מחזורים שלימדתי, וכמה עשרות חיילים שבחרתי לזעזע קשות ולטלטל את עולמם עם השואה נגמר לי הכח הנפשי לזה. הרגשתי שהיה לי ייעוד והגשמתי אותו. את כל הידע שצברתי במהלך 18 שנות חיי שפכתי בשנה וחצי על שלושה מחזורים של חיילים שלימדתי. והם בלעו בצמא כל מילה שלי, זכרו תאריכים שיננו אירועים שקרו. הרגשתי ששיניתי משהו. שיש עכשיו עוד כמה עשרות אנשים שלשואה לא הייתה עבורם משמעות ועכשיו יש לה משמעות גדולה.
אני חושבת שחובה להמשיך ולספר להמשיך ולתעד להמשיך ולאסוף מידע. התופעה של אנטישמיות הולכת וגוברת, ואמנם הרגשתי שמילאתי את הייעוד שלי, אבל אני סמוכה ובטוחה שכאשר יהיו לי ילדים גם הם ישמעו סיפורים וגם הם יפעלו למען לא יישכחו 6 מיליון יהודים, גברים נשים וילדים שכל חטאם היה שהם יהודים. יהי זכרם ברוך.