טוב, כמובן שאין צורך להיסחף, בל נשכח מה אני חושבת על המין האנושי בכלל ועל הסביבה שלי בפרט, אבל לכמה רגעים היום היה לי ממש כיף. חברה שלי חזרה מאיטליה לביקור מולדת של תקופה שלא תפחת מחודש ולא תעלה על שלושה חודשים. אני מרוצה. יש לי שוב את החברים שלי בסביבה שלי.
אז המון חברים (לשמחתי) אין לי, אבל כמו שכתוב פה בצד ימין: אלה שהם כן חברים שלי ראויים להיקרא ככה במלוא מובן המילה.
את החברה שלי הזו הכרתי בצבא. אני זוכרת את היום הראשון שפגשתי אותה. אני הגעתי לתפקיד חדש קרוב לבית, למשך החודשיים האחרונים שלי בצבא. היא הייתה בבסיס הזה כבר שנה וחודשיים וחיכתה שמישהי תחליף אותה ואז אני הגעתי, מסריחה מפז"מ שבאה לעשות בית זונות קל"ב אחרי טחינה של שנה וחצי.
היא חיכתה כ"כ לבואי שסימן עבורה את הגאולה – מעבר לתפקיד אחר. וכשאני הגעתי היא הבינה שאין מה לעשות היא תקועה איתי עד השחרור שלי או ההעברה שלה מה שיבוא קודם. בסוף זה הגיע ביחד באותו שבוע – אני בחופשת שחרור והיא בחפיפה לתפקיד חדש בבסיס אחר.
ככה נהיינו חברות. היינו מגיעות בבוקר ב- 8, ב- 10 כבר היינו שותות שוקו עם קרואסון מהמאפייה ממול, ב- 13 יוצאות להפסקת צהרים של שעה וב- 16 הולכות הביתה.
היה כ"כ כיף... התחברנו מיד. היא רציונאלית אני אמוציונאלית. שני הפכים ובכ"ז, חברות טובות.
היום, כאמור, היא נחתה סוף סוף, אחרי זמן רב שאני מחכה לה. אין תחליף לשיחת בנות פנים מול פנים, למרות שכלולי האינטרנט הרבים. ולכן היו לי כמה רגעים קטנים של אושר.
ומעבר לזה, כל היום חשבתי על א'. כשהתחברתי למסנג'ר ראיתי שהוא החליף תמונה, אז נכנסתי לראות וראיתי תמונה שלו ושל מישהי שאני לא מכירה. פתאום היא התחלפה לתמונה אחרת. שלו על אונייה. והוא שונא מים. מעניין מי הבחורה שבשבילה הוא הסכים לעשות שיט ואיפה זה היה... היה לי עצוב. עדיין עצוב לי. אני מתגעגעת אליו. פתאום אני רואה רק את הדברים הטובים שבו, ואני כל הזמן מזכירה לעצמי כדי שאני לא אשכח לרגע כמה רע הוא עשה לי. ואז אני מרחמת על עצמי.
על כל שלושה צעדים שאני עושה קדימה אני חוזרת שניים אחורה.
יהיה בסדר. אני יודעת שיהיה.
לילה טוב, אני.