השבוע (שהיה עמוס מכל בחינה אפשרית...)התווכחתי עם חברה טובה שלי. כ"כ התווכחנו שזה היה כמעט לריב קולני, שמשך אלינו את תשומת לב הסובבים אותנו בבית הקפה השקט יחסית בו ישבנו. ועל מה המהומה? חברות אפלטונית. יש או אין.
ברור שיש. החברה הכי טובה שלי הוא במקרה החבר הכי טוב שלי. אין משהו שאני לא יכולה לדבר איתו עליו. עוד לא נולד כזה דבר: הכל הולך. החל מסתם דיכאונות, יחסים בינו לבינה, סקס וכלה בדברים אחרים ברומו של עולם. אני יכולה לדבר איתו על ה-כ-ל. הוא באמת האדם הכי קרוב אליי שהוא לא מהמשפחה. אני לא יודעת מה אמרתי עליו שהתחיל את השיחה שאח"כ הפכה לויכוח וכמעט לריב. אני בהחלט זוכרת מה היא אמרה שהקפיץ אותי כנשוך נחש (תנסו להגיד את זה מהר, נראה אתכם...!). היא אמרה שהוא מסכים לאינטנסיביות של הקשר שלנו (פעם וחצי בשבוע טלפון זה אינטנסיבי?!) בגלל שהוא מרגיש כלפיי הרבה מאוד. אמרתי לה שברור שזה ככה כי גם אני ככה אליו. זה תפקידו של חברי הטוב. שהוא יאהב אותי ואני אותו. והיא אמרה לי שלא לזה היא התכוונה "אלא לרגשות רומנטיים שאתם פשוט עדיין לא מרגישים בהם, או פשוט לא מודים בהם" בולשיט!!!! זו הייתה התגובה הראשונית שלי ואמרתי אותה בקול רם. מיד אחרי זה הסברתי לה שהקשר בנינו צמוד מהסיבה הפשוטה: במשך כל תקופת ההיכרות הראשונית שלנו גרנו יחד – היינו שותפים לדירה, ואפילו די מוצלחים האמת. בלי מריבות על מה במקרר שייך למי או מתי מנקים את הבית או כל ויכוח אחר שיש בין שותפים לדירה. היא ניסתה להוכיח את התיאוריה המופרכת והמעצבנת שלה ע"י זה שעובדה שהיו תקופות ששנינו היינו לבד ולא חיפשנו בני זוג. הסברתי לה שזה טיפשי. אמנם עובדתית זה נכון, אבל זה בגלל שתי סיבות:
א. אני לא חיפשתי בן זוג כי בדיוק ביטלתי חתונה עם מטומטם
ב. הוא דווקא כן חיפש מישהי וזה שהוא לא מצא מישהי נורמלית לא מוכיח שום דבר כי יש הרבה בנות זבל ומעט בנות איכותיות.
היא אמרה שאם אנחנו יוצאים ביחד לבד לפעמים בטוח יש לנו רגשות אחד כלפי השני כי לא יכול להיות אחרת. היא אומרת שלא ייתכן בשום מצב שיהיה בחור שיהיה זמין בשביל בחורה כל זמן שהיא צריכה ממנו משהו (בד"כ אוזן קשבת) מבלי שהוא "יהיה חולה לה התחת" (ביטוי גועלי שהיא מרבה להשתמש בו...). לשווא ניסיתי להסביר ואפילו אמרתי לה שהיא כנראה לא יודעת מה זה חברים אמיתיים ואני מרחמת עליה. היא נעלבה ושאלה אם יש סיבה שאני מורידה עליה את העצבים שלי, ואני בכלל לא הייתי עצבנית אלא רק נורא עייפה. החזרתי אותה הביתה תוך ציון העובדה שאני עושה את זה מוקדם מהצפוי כי אני נורא אוהבת אותה אבל יש לי כמות מוגבלת של זיוני שכל שאני יכולה להכיל ביום אחד והיא בהחלט מילאה את המיכסה. אחד הימים הנדירים שהמיכסה התמלאה עד אפס מקום. זה בסדר, היא אמרה עליי את אותו דבר...
אני לא מאמינה במה שהיא אומרת. אני מאמינה בזה ששני בני אדם יכולים להיות קרובים גם אם המין שלהם שונה. אין כזה דבר שבחור נחמד לבחורה רק כי הוא רוצה ממנה משהו. אני יודעת בוודאות שאין דבר כזה. אני יודעת בוודאות שהוא לא מרגיש כלפיי כלום (למרות שגם א' תמיד טען שיש שם משהו, אבל הוא באמת מטומטם) וגם מעולם לא הרגיש. הוא לא רואה בי בת זוג פוטנציאלית בדיוק כמו שאני לא רואה את זה בו. אני יודעת שהוא לא נמשך אליי ואני לא אליו (למעט פעם אחת, לאורך כל הקשר שלנו. זה היה קצת לפני שהוא עזב את הדירה, הוא לבש איזה חולצה והרגשתי שהוא עושה לי את זה. זה היה למשך שנייה וחצי בדיוק ועבר כלעומת שבא, אבל אני לא אכחיש שזה היה). בכל מקרה שנייה לפני שהיא ירדה הסכמנו שלא להסכים והיא סיכמה במשפט "אנחנו עוד נראה..." מה נראה?! אין מצב!!! אמנם הכי כיף לי איתו בעולם, אני מרגישה הכי בנוח איתו שבעולם, אבל אין מצב שיהיה בנינו משהו. מעבר לזה – וזה בדיוק מה שניסיתי להסביר לה: יש לו חברה שהוא מאוד אוהב אותה, ואני הכי שמחה בשבילו בעולם. היא אמרה שאני בטוח מקנאה וניסיתי להסביר לה שאני ממש ממש לא מקנאה אלא באמת שמחה בשבילו כי נראה שהוא שמח איתה וזה הכי חשוב לי. היא אמרה שאני בהכחשה.
ואני רק רוצה לשאול: מתי נפל העולם הראש והוחלט שבחור ובחורה לא יכולים להיות בקשר חברות שהוא לא רומנטי?! ויותר מזה: איפה אני הייתי כשזה הוחלט, ולמה לא מספרים לי שום דבר בבית הזה?!
ביי לכם,
אני