ככה אני מרגישה. עכשיו יותר מתמיד. לפני איזה 1/2 שעה אני מקבלת הודעה ממ': "תחזרי אליי דחוף!" מה כבר עשיתי הפעם?! אני מריצה בראש את כל מה שקרה או לא קרה בשבועיים האחרונים. כלום. ממש ממש כלום. אולי הוא כועס על אתמול, אבל זו הצתה מאוחרת אפילו בשביל אינטלגנט מהסוג שלו – הייתי מצפה שאם הוא מתרגז מזה שיגיד באותו יום או מקסימום בערב, אבל 24 שעות זה הרבה אפילו בשבילו... חוזרת אליו בניסיון לברר מה כבר עשיתי עכשיו?! ואז הגיעה התשובה, שאם היא לא הייתה מרגיזה אותי הייתי מתפוצצת מצחוק וטורקת לו את הטלפון (מה שהייתי צריכה לעשות בכל מקרה...). במקום זה אני מנסה לדבר עם הבנאדם ולברר מה כ"כ מרגיז/מלחיץ אותו. "את ממשיכה לכתוב עליי!" הוא קובע עובדה חד משמעית, כאילו הוא גילה את אמריקה ועכשיו הוא רץ לספר לחברה'. "נכון, ואני אמשיך לעשות את זה כי אני אכתוב מה שבא לי ועל מי שבא לי, אני לא חייבת לך דין וחשבון. אף אחד לא מינה אותך לצנזור הראשי של ישראל" "אבל את פוגעת באנשים" "אמרתי לך כבר פעם – שאני אמשיך לכתוב מה שבא לי ואמרתי לך מראש שאם אתה מתכוון לקרוא את זה תיקח בחשבון שאולי תיפגע מזה ושאני לא מתכוונת להתנצל..." אבל לדבר איתו זה כמו לדבר אל הקיר. מישהו אמר לי עליו פעם: "כשאת דיברת הוא בטח שמע בראש רק את הציפצוף שמעיד על סיום השידורים בערוץ הראשון, זה עם הקובייה הצבעונית". סביר מאוד להניח שזה מה שקרה גם הפעם. אטום. לא מבין שאין לי קשר אליו, לא רוצה קשר אליו, ואם הוא מתרגז אז שייבושם לו. אני לא מתכוונת להתנצל. לרגע הרגשתי כמו עיתונאית לוחמת שמה שהיא כותבת משפיע על אנשים... משעשע וטיפשי כאחד. אני לא מחשיבה את עצמי לאיזה מביאת בשורה לאומה ולקהל הקוראים (שמסתבר לי מיום ליום שהוא לא מצומצם כמו שחשבתי בהתחלה...) שמקפידים לקרוא את ההבלים שאני מעלה כמעט מדי יום לבלוג שלי. אמרתי לו שאני לא מבינה למה תמיד כשמשהו קורה בחיים שלו איכשהו אני אשמה. הכי קל – להאשים אותי. אני הרי לא בנאדם, לי אין רגשות. אם יצבטו אותי אני לא אצתבט... חברה שלי אומרת שזה בגלל שאני בנאדם חזק ושלם. אני אומרת שזה בגלל שאני פשוט עייפה מלהתמודד עם שטויות. רוצים להפיל עליי את הנעלבות שלכם – בבקשה. אני פה. אני תמיד אשמה. זיהום הירקון? אני אשמה. הסיכסוך הערבי ישראלי? כמובן שאני! הפצצה בהירושימה? גם כן אני. עכשיו נראה אם למישהו יש בעיה עם זה!!! מה תעשו לי?!
אין לי כח לשטויות האלה ולמשחקים בחרא. כשריכלו עליי במוקד הוא ביקש ממני לא להתרגז אם לא בשבילי אז בשבילו (משחק אותה כאילו איכפת לו...). עכשיו כשהתהפכו היוצרות ויש אולי איזשהו סיכוי שידברו עליו (קלוש ביותר, אבל מילא, מר מגלומן אגוצנטרי בטוח שהעולם מסתובב סביבו... שייבושם לו...) הוא בלחץ. מאשים אותי בסיכסוך אפשרי. זה הכי מרגיז אותי. במשך שלושה חודשים, כמעט מדי יום אנחנו מדברים על הרבה דברים. אני מבליגה על דברים שנאמרו עליי ע"י חברים שלו כדי לא לסכסך בינו לבינם, אני עושה בשבילו כ"כ הרבה, לא מתוך אינטרס כלשהו אלא מתוך זה שאם בנאדם מבקש עזרה אני אעזור לו, ובסוף כל מה שהוא חושב עליי זה דברים שליליים. הוא החליט שאני הייתי המניאקית בכל הסיפור שהיה בנינו. בגלל שנעלבתי ממנו כי הוא חצה את הגבול פעם אחת יותר מדי. אחרי כ"כ הרבה דברים שעשיתי בשבילו הוא החליט שאני מניאקית. שאני לא בסדר. הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת. זה מה שהכי הרגיז אותי בסיפור הזה והיום זה צף ועלה. אם הייתי באיזשהו סטטוס קוו איתו היום זה עבר את הגבול לעבר הרגשות השליליים, שלא לאמר שנאה.
מרוב עצבים אמרתי לו: "אני אגיד לך יותר מזה – מרגע לרגע אני יותר ויותר בטוחה במה שאני הולכת לכתוב הערב..!" וזה מה שעשיתי. חזרתי להיות שוב ילדת דווקא. אני לא מסוגלת יותר עם זה שהוא לא מבין שזה שאני כועסת עליו ופגועה ממנו כ"כ זה לא אומר שאני אזיק לו בצורה כלשהי. מודעת או לא מודעת. אנשים לא מסוגלים להתמודד עם זה שיש אנשים שלא מחפשים נקמה ולא מחפשים להזיק גם אם הרעו להם. אני יודעת שזה שחצני להגיד, אבל אני הפעם מרשה לעצמי להיות שחצנית, כי יש גבול עד כמה שאני אסכים עם זה שטופלים עליי האשמות: אני בנאדם טוב. אני לא מזיקה לאף אחד בכוונה. אני בחיים לא אעשה את זה. אני לא שופטת אנשים, גם אם הם היו רעים אליי. אני לא גורמת לאנשים להרגיש נחותים לידי (למרות שזה הרוב המכריע), ואני לא אעשה שום דבר רע לאף אחד במכוון. ואני משתדלת גם שלא במכוון. אני כ"כ מודעת לסביבה שלי ואני לא אזיק לאף אחד אף פעם. אני מאמינה שכל אחד מקבל את מה שהוא צריך לקבל לטוב ולרע ואני לא אחליט מה מהם זה יהיה. אני מאמינה במשפט חייה ותן לחיות, אני לא מתערבבת לאנשים בחיים לטוב ולרע. והכי מרגיז אותי זה שהוא, אחרי כל הזמן הזה שהוא היה בקשר צמוד איתי (ולא משנה מה היה טיבו) לא מסוגל להבין ולקבל את זה. כנראה שאני באמת מוקפת במטומטמים...
שיהיה לכם ערב טוב,
אני