בשבועיים האחרונים יצא לי כמעט מדי ערב לשוחח בטלפון עם בחור. מקסים. מאוד מצחיק. חכם. שנון. זה מדהים אותי איך שיחות הטלפון שלנו עשו לי מצב רוח טוב – ואפילו לא הכרתי אותו... בזמן כ"כ קצר התרגלתי לדבר איתו כמעט כל יום. אמנם לא היינו מדברים על דברים מהותיים או ברומו של עולם – אבל היה לי כיף לדבר איתו. אני מודה ומתוודה שהייתי מחכה לשיחת הטלפון הזו בסיומו של יום נוראי כי הוא תמיד הצליח להצחיק אותי בדרך זו או אחרת.
אתמול פגשתי אותו. פעם ראשונה. הוא בא לאסוף אותי מאצל חברה שלי, וסתם ישבנו באיזה מקום (מקום נחמד, הייתי שם פעם, לא זוכרת מתי...). ואם כבר בוידויים עסקינן – אז כן, כשידעתי שהוא עוד שנייה מגיע הלב שלי החסיר פעימה. התרגשתי וכמו תמיד כשאני מתרגשת לקראת משהו – שום דבר טוב לא יוצא מזה לאף אחד...
בכל מקרה – כמו שחשבתי שיקרה – כל הערב הייתי הכי לא קומוניקטיבית שבעולם. כי ככה אני. כשאני מכירה מישהו חדש (גם אם דיברתי איתו בטלפון כמעט כל יום בערך 1/2 שעה) אני פשוט נאלמת (ונעלמת...). ישבתי מולו ופשוט הסתכלתי על הכל ועל כולם מסביב ורק לא בעיניים של מר בחור... אני בטוחה שהוא חושב עליי שאני סנובית/שחצנית/לא חכמה/מחק את המיותר (אם יש – ואני בטוחה שאין...). וזה הרושם שהכי לא רציתי להשאיר עליו. אני לא יודעת איזה רושם כן רציתי להשאיר עליו – כי כל הקשר הזה היה לי לא מובן וצנח עליי משום מקום, אבל אני יודעת שזה בטוח לא זה. אני גם יודעת שמאוחר מדי לתקן את הרושם הראשוני שעשיתי עליו, וזה קצת חבל לי... לא חשבתי שאני אצא איתו וגם לא פסלתי את זה על הסף. לא חשבתי שיהיה בנינו משהו וגם לא חשבתי שלא יהיה בנינו משהו. גם כל הזמן הקפדתי לשמור את זה לעצמי. לא דיברתי עליו עם חברות שלי או עם כל מישהו אחר (הן ידעו בקווים כלליים מי ומה אבל לא דסקסנו את זה לעומק – לא היה כ"כ מה). שמרתי את זה לעצמי. לא רציתי לחשוב על זה ולא לא לחשוב על זה. פשוט לדבר איתו בטלפון ולראות מה יקרה אם בכלל. כל עוד אין משהו מהותי לספר – אני לא אומרת כלום...
העניין הוא שלא ידעתי איך הוא מתייחס לעובדה שאנחנו נפגשים. לי היה ברור מאוד, בכל מובן אפשרי שזה לא דייט, בטח שלא בליינד דייט, אלא פגישה עם בחור. בלי כוונה כלשהי וגם לא בלי כוונה כלשהי. אני יודעת שהוא גם לא חשב על זה כעל דייט, אבל לא ידעתי מה הוא כן חושב. גם לא עלה בדעתי לשאול אלא אחרי שהוא כבר היה רחוק ממני. אני מניחה שהוא פשוט חשב כמוני – פגישה עם בחורה. לא יותר לא פחות. אין שום סיבה לחשוב אחרת – זה היה ברור לשני הצדדים. נראה לי... לפחות זה מה שהיה ברור בצד שלי.
אחרי שעה וחצי בערך שישבנו ביחד (לא מדדתי זמנים – אבל חשבון פשוט אומר שהיינו יחד בטוטאל פחות משעתיים) הוא החזיר אותי לחברה שלי.
כל החלק שהיה בין הרגע שהוא אסף אותי לרגע שהוא החזיר אותי היה מוזר. בגללי. רציתי להגיד לו דברים. כל מיני דברים, אפילו לא חכמים או מהותיים אלא סתם... דברים – אבל פתאום לא היה לי מה. כל הזמן חשבתי על זה שהוא קרוב לוודאי חושב שאני איזה פוסטמה – ומילא אם הוא יכול היה להגיד לי תהיה יפה ותשתקי – אבל שתקתי אפילו מבלי להיות יפה... אני לא יודעת מה הוא חשב בשלב הזה – אני כנראה גם אף פעם לא אדע – אבל מהכירות שלי עם המין האנושי בכלל והגברי בפרט ישנן שתי אופציות:
א. הוא חשב שהוא לא מוצא חן בעיני (בלתי נכון בעליל, אפשר לאמר בכנות שאולי קצת
להיפך – אבל גם זה לא סגור...)
ב. הוא חשב שאני כזו סתומה וחבל שהוא ביזבז עליי שעות שינה יקרות, כוס שתייה קרה
ושני מסטיקים MUST בטעם מנטה...
כשהוא הוריד אותי (שלא לאמר כמעט ובעט אותי מהאוטו ישירות לדירה של חברה שלי...) כבר הייתי ממש הפוכה – חשבתי דברים אחרים והתנהגתי בצורה אחרת. אני לא יודעת אם הוא קלט את זה או לא. הוא לא מכיר אותי אז סביר מאוד להניח שאת הפרצוף שעשיתי ואת התגובה הביצ'ית שלי כשסגרתי את הדלת אחריי הוא מייחס לזה שאני לא חכמה/סנובית/שחצנית ולא לעובדה שהייתי מתוסכלת קשות ומאוכזבת נורא – בעיקר מעצמי. אם הייתי יכולה הייתי נותנת לעצמי סטירה מצלצלת שתחזיר אותי למציאות.
אני מחמירה עם עצמי תמיד. בכל תחום בחיי. אני כזו. מה אני יכולה לעשות?! מנסה לשנות – לא תמיד זה עוזר לי... ואתמול בערב זה היה אחד מהערבים האלה שאני כ"כ מצפה מעצמי לדברים עד שאני הורסת הכל בצורה מוחלטת ובלתי הפיכה.
אני לא יכולה לדעת מה הוא חושב. עובדתית אני יודעת שהיום הוא לא התקשר. האינטואיציה שלי - כמו גם ההגיון - אומרת שהוא לא יתקשר גם מחר. רציתי אני להתקשר אליו אבל פחדתי ממה שהוא יגיד. בטח יחשוב שאני קרצייה רצינית שלא מבינה רמזים עבים כמו פיל. ישנה עוד אופצייה, סבירה הרבה פחות, שהוא ישמח כי הוא חושב שהוא לא מוצא חן בעיני וכמו שאני יושבת פה ולא מבינה מה עבר עליי ב- 24 שעות האחרונות ככה גם הוא יושב שם וחושב אותו דבר (למרות שקשה לי מאוד להאמין שהוא השקיע בי איזו מחשבה אחרי שהוא הוריד אותי בשמחה ובגיל – כשסוף סוף ירד ממנו עול נוכחותי המעיקה).
כשעליתי לדירה של חברה שלי – הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להתקשר אליו. החזקתי את עצמי שלא להתקשר אליו. התחשק לי נורא להגיד לו: "תחזור, בוא נתחיל הכל מהתחלה!!!" אבל לא היה לי אומץ. ידעתי גם שזה לא יקרה. החלטתי לחכות ולראות אם הוא יתקשר אליי. היה לי ברור שהוא לא יתקשר. חיכיתי היום כל היום. הוא לא התקשר. מחר אני כבר לא אחכה כי אני יודעת שהוא לא יתקשר. ואם הוא יקרא את זה אז הוא יתקשר אליי וימציא תירוץ על היום. או לא יתקשר בכלל. ככה או ככה זה נגמר לפני שהתחיל וזה במידה שבכלל היה משהו שיכול להתחיל או לא להתחיל..
שיהיה לי לילה טוב.
גם לכם.
אני