איזה שבוע מוזר...! אתם מכירים את זה שאתם יודעים שהשבוע אתם הולכים להנות מחופש מוחלט חוץ מכמה גיחות קצרות לעבודה ופתאום מסתבר שלא דובים ולא יער?! השבוע שלי היה כזה... זה התחיל מהלוויה פתאומית, והסתיים (עדיין לא, למען האמת...) בעבודה מפרכת במטבח לכבוד החברה שלי שבאה אליי לסופ"ש, היומולדת של האחיין שלי וסתם בגלל שסופ"ש אז מכינים הרבה אוכל – כפי שנאמר: "מי שטרח בערב שבת, אוכל בשבת" אז אצלנו טורחים כבר מיום חמישי...
אחרי ההלוויה הלכתי לעבוד כמה שעות. לקחתי כמה שעות מאיזה מישהו מהצוות. הוא הלך לבחור די ג'י לחתונה שלו, ואני הייתי צריכה שייקח לי שעות ביום שני כדי שאני אוכל לנסוע למרכז, אז זה הסתדר לשנינו טוב, למרות שבסוף לא עבדתי בכלל – החלפתי את המשמרת ליום חמישי. בכל מקרה, כאמור ביום שני נסעתי למרכז והיה לי הכי כיף בעולם! נזכרתי למה אני כ"כ שונאת את הדרום וכ"כ אוהבת את העיר הגדולה. הייתי עם חברות ואח"כ עם החבר הכי טוב שלי, והיה לנו הכי כיף שבעולם! הוא כ"כ מצחיק אותי כל הזמן! באמת נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן...! אני יודעת שאני אומרת את זה הרבה לאחרונה אבל ההנאה שלי מלצאת פה באיזור, היא אמנם מרובה אבל במרכז יש את האווירה הזו... אני לא יכולה להסביר. אני, כנראה, לנצח אהיה עכבר העיר ולא עכבר הכפר...
ביום שלישי חזרתי לדרום, הייתי צריכה להוציא את האוטו מהמוסך. צעדתי לי ברחבי אזוה"ת ששם נמצא המוסך, עם שיער פזור, על עקבים (זה מה שנעלתי בדרכי חזרה מהמרכז כי לא חשבתי שאני אצעד ברגל עד המוסך – אבל מה לעשות, כשאין לי תיאום עם אבא שלי זו התוצאה...!) וסה"כ נראיתי די בסדר+. לגברים יש מן מנהג מטופש לצפור לבחורה ולחייך כמו מטומטמים כשהיא עוברת והם יושבים מבסוטים באוטו כמו בבונים בכלוב שכרגע סיימו לזלול 4 ק“ג בננות. כאילו מה, אתם חושבים שאם תצפרו לי אני אסתובב, אחשוף זוג שדיים ואגיד לכם: "כן, אני רוצה אותך, בוא תתקע אותי כאן ועכשיו על המכסה מנוע"?! משהו לא מובן בעליל. גברים. לכו תבינו... אחרי הסיוט הזה הייתי עוד צריכה להגיע לעבודה, לעבוד עד אמצע הלילה (לא, אנשים לא מבינים ש-1 בלילה זו לא שעה נורמלית לדעת כמה בדיוק אתה משלם וממה מורכבת החשבונית...) ולמחרת לקום שוב לעבוד – משמרת פתע, שלקחתי ממישהי שבכתה כי היא הייתה צריכה חופש ואף אחד לא רצה לעזור לה עם המשמרת. ישנתי פחות מ-4 שעות וכבר הייתי צריכה לקום...
אבל אתמול היה ההיילייט של השבוע מבחינתי. אמנם הייתי עייפה רצח ובלילה כבר לא יכולתי לנהוג מרוב עייפות אבל היה לי את השיעור הראשון בחוג לריקודי בטן, אז הייתי הכי מאושרת. עייפה אך מרוצה. תמיד נורא רציתי ללמוד לרקוד, תמיד היה מי שהוריד אותי מזה. בחודש שעבר חברה שלי אמרה שנפתח חוג וישר אמרתי לה שאני נרשמת. היה לי הכי כיף בעולם! למי שלא יודע – בריקודי בטן, החוכמה היא לדעת להזיז כל חלק בגוף בנפרד. זה פשוט שליטה מושלמת באיברי הגוף. בכל מקרה – כשהיא לימדה איך מזיזים כל חלק – הייתי פשוט מוצלחת, אבל אז היא החליטה שצריך לשלב את הכל, ולהזיז הכל ביחד. אני חושבת שכאן התחילו הבעיות... הרגליים שלי לא היו מסונכרנות עם הידיים, ונראיתי כמו דמות מסרט מצוייר שנסה על נפשה מפני איום ממשי על חייה... ככה זה כשלא יכולים ללעוס מסטיק וללכת...! אבל היה לי כיף, והיה לי טוב, והחיוך לא ירד לי מהפנים במשך כל השיעור וגם הרבה אחריו... מיותר לציין שכל השרירים שלי בגוף עבדו, וקמתי קצת תפוסה, אבל מאוד מאושרת – וזה מה שחשוב! זו הייתה הפעם הראשונה שממש הקשבתי למוזיקה ערבית, ונהניתי מאוד. ממש הקשבתי לקצב והצטערתי שאני לא מבינה את המילים... אין לי מספיק מילים לתאר איך הרגשתי...!
השבוע היה גם מוזר כי הוא היה השבוע הראשון של ה"הפסקת אש" שמ' ואני הכרזנו. נראה לי שהוא היה ממש ממש נבוך כשעברתי לידו עם חיוך מטופש מאוזן לאוזן (זה היה באותו יום שחזרתי מהמרכז) ושאלתי לשלומו. הוא ענה עם חיוך מטופש לא פחות ונבוך וזה היה ממש משעשע...! (הוא כנראה ייחס את זה לעובדה שפניתי אליו, הוא לא יודע שהייתי פשוט מאושרת) נראה לי שהוא קצת מצטער שאנחנו לא מדברים, אבל זב"שו – כל אחד ישן במיטה שהוא מציע לעצמו ואוכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו... בכלל, אני זרקתי הימור שהוא לא יישאר בעבודה עוד הרבה זמן וחברה שלי אמרה לי שאני סתם חיה בסרט, אבל יומיים אחרי זה הוא סיפר לה שהוא רוצה לטוס לארה"ב במאי לחודש. אני יודעת שאם הוא ייסע הוא לא יחזור, אמרתי לו את זה באותו יום שאמרתי לו שהוא יקבל ויזה. אני בטוחה שאם צדקתי לגבי דבר אחד אני אהיה צודקת גם לגבי השני... בכל מקרה – שמתי לב שמזה כשבועיים, מאז שאנחנו לא מדברים, הרבה יותר כיף לי... אני רגועה, וטוב לי.
ובנוגע לפגישה המוזרה... אני נכנסת לי לחוג כולי מרוצה ומתרגשת ואז אני שומעת קול מוכר. אני מסתובבת אחורה ואני רואה אותה. את זו שעליה כתבתי את הפוסט הראשון שלי פה, זו שגנבה לי את החבר...! (אני אעלה את זה שוב – לטובת אלה שלא קראו או לא זוכרים) היא מסתכלת עליי, ניגשת אליי במבוכה ואומרת לי: "וואו, מה את עושה פה?" "בערך מה שאת עושה פה..." אני עונה "איזה כיף לראות אותך!!!" היא אומרת לי בחיוך מלא צביעות ואני ממשיכה לחייך בביצ'יות ועונה: "תודה" "מה שלומך?" "בסדר" ואז היא הבינה שאולי אין כ"כ מצב שאני אתקשר איתה והיא זחלה חזרה לחור ממנו היא באה... אני תמיד אומרת: אם אין לך משהו נחמד להגיד עדיף שתסתום. אם לא באמת בא לך לדבר עם מישהו אז אל. לא חייבים להיות צבועים... זו הייתה בהחלט, פגישה לא צפויה ומאוד מוזרה...!