כשהייתי בתיכון, היה לי חבר אחד - סתם מישהו, אפילו לא ממש אהבתי אותו. כל הזמן שהיינו ביחד רק חשבתי האם כדאי לי להפרד ממנו או לא.
הייתה לי אז חברה מאוד טובה. היא כל הזמן אמרה לי שהוא לא בשבילי, שאנחנו לא מתאימים ובסוף באמת הוא ואני נפרדנו. לא היה לי צער בלב, כי לא אהבתי אותו. אפילו לא הייתי דלוקה עליו. הוא היה פשוט, באמת, סתם אחד שהיה חבר שלי. כצפוי, כמו בכל הסיפורים, ביום שנפרדנו הם נהיו חברים. זה היה סמוך ליום הולדת שלה. באותו יום שנפרדנו - הוא ואני - היא הפסיקה לדבר איתי. לא הבנתי למה היא לא מדברת איתי. ניסיתי להבין, ניסיתי לשאול אותה אם היא כועסת עליי וניסיתי לשווא לפייס אותה. ביום ההולדת שלה, הבנתי שהיא לא מדברת איתי כי היא יוצאת איתו. זה היה ממש מגוחך לראות את תחושת האשמה שלהם בעיניים. אני הרי לא אהבתי אותו בכלל. אם היא רק הייתה אומרת לי שהיא רוצה אותו הייתי משדכת אותם. אם היא הייתה מכירה אותו קודם, לא הייתי מעזה "לגנוב" לה אותו או משהו. הם הכירו דרכי והיא נדלקה עליו ומעולם לא אמרה לי... אם הייתה אומרת אולי היא ואני היינו חברות עד היום. חשוב לי מאוד לציין שגם אחרי שנודע לי שהם ביחד, ניסיתי לפייס אותה ולהיות שוב חברה שלה, אך ללא הועיל.
אני לא יודעת למה נזכרתי בזה השבוע. אולי כי נדמה היה לי שאני רואה אותה איפשהו. אני לא יודעת למה אני כותבת על זה -אולי זה היה בכ"ז משמעותי? ואולי כל המחשבה הזו עלתה לי בראש כחלק מחשבון הנפש הארוך והנוקב שאני עורכת עם עצמי מזה מס' חודשים?
כך או כך - זה עלה לי בראש, והגיע ישירות לבלוג.....
שיהיה לילה טוב לכולם,
אני