אני מכירה אותה בערך מאז שנולדתי. הם גרים בבית אחד לידנו, במושב. כולם פה מכירים את כולם, לטוב ולרע. המשפחות שלנו קשורות הרבה מאוד שנים. היא הייתה כמו סבתא בשבילי. אהבתי אותה מאוד. בשנים האחרונות היא סבלה ממחלת הסרטן שתקפה אותה כל פעם במקום אחר, כל פעם יותר באכזריות. אבא שלי, שהיא הייתה לו כמו אמא שנייה מבקר אותה כל שבת בבוקר. לא משנה אם יש אצלנו אורחים או אם יש אצלם אורחים, כל שבת בשעה 11 אבא שלי היה הולך לשתות את הקפה של ברכה. כל שבת בשעה 11 ברכה הייתה עוזבת הכל ומכינה לו קפה. שבת 11 בבוקר זו השעה הקבועה שלהם גם אם יתהפך העולם.
הבת שלהם היא חברה שלי. זה מצחיק להגיד על אישה בת 50 שהיא חברה שלי. אבל זה ככה. הבת שלהם היא אישה לא נשואה, מתגוררת לה לבד בעיר הגדולה וכשאני הגעתי לשם היא הייתה לי כמו משפחה. הבאנו יחד את הכיף של המושב לעיר הגדולה. כשא' ואני נפרדנו הייתי אצלה איזה תקופה. גרתי אצל דוד שלי אבל כשחיפשתי שקט מבנות הדוד שלי הייתי הולכת אליה. היינו מעבירות ערבים שלמים בשיחות על החיים, וכך נהיינו חברות אפילו טובות יותר. הקשר שלנו מראה שחברות זו לא פונקציה של גיל. אמנם היא לא כמו כל חברה אחרת שלי אבל יש בנינו קשר עמוק. בשבועות האחרונים היא פה במושב, מטפלת באמא שלה ובאביה ויוצא לנו להפגש מפעם לפעם.
ברכה סבלה מאוד בשבועות האחרונים. הגוף לא מתפקד כלל והראש צלול וחושב. היא לא יכלה לאכול או לשתות או לעשות משהו בכוחות עצמה והראש שלה לא הפסיק לחשוב. היא כבר ייחלה למותה שלה, כי המוות היה נראה לה נורא פחות מאשר המצב בו הייתה. מאישה פעילה מאוד היא הפכה להיות נזקקת ונתמכת וגופה בגד בה בצורה האכזרית ביותר.
היום בבוקר היא נפטרה. אתמול כל היום חשבתי עליה, והייתי בטוחה שהיא הולכת למות. ישבתי בעבודה, ובהפסקה לא רציתי להתקשר הביתה כי פחדתי שיגידו לי שהיא מתה. זה לא קרה אתמול, זה קרה הבוקר. בשעה 5 בערך. היא נפטרה בבית כשבעלה ישן לצידה. כמו שהיא רצתה.
בבוקר אמא שלי העירה אותי לספר לי. אנחנו הראשונים שידענו. עד כדי כך אנחנו קרובים. אח"כ כבר הודיעו לכולם, כולל לשאר המשפחה שלהם.
זה מוזר, כי אני לא עצובה. אני לא עצובה כי אני יודעת שהיא כבר ייחלה למוות הזה שיגאל אותה. הייתי שם בבוקר. אמא ואני הכנו דברים לאחרי הלוויה, אמא הסבירה להם בדיוק מה נהוג (היא קברה את שני הוריה...) כי הם לא ידעו מה עושים ואיך. עזרתי להם לסדר שולחן ואבא שלי עוד מעט יבוא להביא עוד דברים. זה מוזר כי הקול שלה הדהד בבית, והצחוק שלה כאילו היה שם. הגופה עדיין שם, מכוסה בחדר סגור. הייתי שם ונדמה היה לי שאני שומעת אותה. יש לה קול מיוחד כזה – צרוד מעישון...
אני חייבת ללכת להלוויה, זו תהיה הלוויה השנייה שאני הולכת אליה בחודש וחצי האחרונים. אני לא רוצה, אבל אני חייבת בשביל הבת שלה שעזרה לי כ"כ...
ובתוך כך, כאילו כדי להראות שהחיים נמשכים התקשר היום קרוב משפחה לספר שנולד לו נכד. הנכד הראשון. אני לא יכולה שלא לחשוב איך החיים מפתיעים כל פעם מחדש...
שיהיה לכולכם שבוע טוב,
אני.
- - - - - - - - - - - - - - - -
ועוד משהו קטן, אליך: אני לא יודעת אם תקרא את זה לפני שנדבר הערב או לא, אני יודעת שתיכננו להפגש הערב ואחרי ההברזה של יום חמישי זה נראה כאילו אני מתחמקת ממך, אבל הפכתי עולמות כדי לא לעבוד מחר, אפילו לקחתי כמה שעות הלילה ממישהו, ואחרי הלוויה אני הולכת לעבודה. ואני אעשה הכל כדי להגיע מחר בערב, בתקווה שזה יתאים לך...