ככה הרגשתי היום. הגעתי למוקד עם מצב רוח סביר, בלי יותר מדי חשק לעבוד- אבל זה משהו קבוע, אז אני יודעת איך להתמודד עם זה. מעבר לזה כל התדריך חיכיתי כבר להגיע לעמדה שלי כי ידעתי שידיד שלי שלח אליי תמונות של אחיינים שלי לעבודה, כי הוא ידע שזה יעשה לי מצב רוח טוב. זה עזר...
ואז מ' ואני התחלנו להתכתב במייל, זה היה נחמד, כי דיברנו על שטויות ואז זה הגיע: הוא סיפר לי ששוב מישהי אמרה לו שאני דלוקה עליו. הרגשתי איך הנרווים שלי עולים מקצה הזרת השמאלית שברגל עד למרכז העצבים במוח במהירות של 1000 קמ"ש. שאלתי אותו מי זו. הוא ענה לי ואני מתחילה לרתוח, בעיקר כי היא בכלל לא מכירה אותי, לא יודעת עליי כלום, דיברה איתי בדיוק פעמיים בחיים וגם זה רק בענייני עבודה והיא באה ואומרת לו כל מיני דברים עליי. בגלל שהיא ידידה שלו או WHAT EVER שלו ידעתי שאני לא יכולה להגיד כלום מבלי לסכסך ביניהם. החלטתי להבליג. ואז אני יוצאת להפסקה ואני רואה אותה יושבת בקפיטריה. לא ייחסתי לה חשיבות ובעיקר עמדתי עם הגב אליה (יותר נכון עם התחת – שיהיה לה מה לנשק בזמן שהיא מזנקת לי פעמיים עם גילגול באמצע...), ואז היא קראה לי. הסתובבתי בפליאה, כי היא לרוב לא פונה אליי אם בכלל (כמו שציינתי היא דיברה איתי בדיוק פעמיים בחיים וגם זה כשהיא הייתה צריכה עזרה עם לקוחות ולא בגלל שום דבר אחר), ואז היא מחייכת בצביעות ושואלת: "מתי את מסיימת?" ואני עונה קצרות:"22:00" מסתובבת חזרה והיא ממשיכה:"אני יכולה לחזור איתך הביתה?" ואני מסתובבת בשוק, לא מאמינה על החוצפה של הבחורה. מתלבטת מה להגיד. אם אני אומרת לא אני צריכה להמציא איזה שקר ואני לא אוהבת לשקר. אם אני אומרת כן אני יוצאת הכי מטומטמת בעולם. אם אני אומרת את האמת זה ייצור סצינה באמצע המוקד, ייתן באמת סיבה לאנשים לדבר עליי ויסכסך בינה לבינו. החלטתי שמבין האופציות, הכי בסדר יהיה לצאת מטומטמת כי זה רק בעיני עצמי, ועם עצמי אני יכולה אח"כ להסתדר, או שלא, אבל זה כבר סיכסוכים פנימיים שלי. "כן. את יכולה." אני עונה בקרירות של אסקימואי שאוכל קרטיב בשיאו של החורף באנטרטיקה. "וואי, איזה חמודה את, תודה" היא ממשיכה להתחנף, "על לא דבר" שוב באותו טון אסקימואי ושוב מסובבת לה את הגב, הפעם בהפגנתיות. "תגידי, אני יכולה להגיד גם למ' שיבוא?" היא בשלה. היא לא מבינה רמזים. גם אם ייפול לה על הראש מקפיא של בשר מהסופר היא לא תרגיש את הקרירות שלי אליה. "הוא כבר בא" אני עונה בעצבים מבלי להסתובב. מסיימת את הנס קפה שלי ונכנסת חזרה למוקד. רותחת מעצבים, אפשר לטגן עליי ביצת עין מרוב שאני רותחת. שולחת לו מייל שאני הכי עצבנית בעולם. הוא במקום להגיד משהו חכם (או לשתוק) אומר לי את הדבר שהכי מעצבן אותי עוד יותר: "אולי תפסיקי להתעצבן, אם לא בשביל עצמך, אז בשבילי?" אתם מבינים, הבנאדם מעיז לבקש ממני בקשות שרק מי שאני באמת אוהבת יכול לבקש ממני, הוא מבקש ממני לעשות משהו בשבילו, אם לא בשביל עצמי... זו זכות ששמורה רק לאנשים שבאמת אוהבים אותי ואני אותם. חוץ מהם לאף אחד את הזכות לנסות ולהשתמש במשפט הזה בהקשר שלי. אם עד עכשיו חשבתי שאני בקו העליון האדום של מפלס העצבים שלי מסתבר לי שאפשר תמיד למתוח לי עוד את העצבים ולהעלות את הרף. אני עונה לו שאין לי כוונה לפגוע בו אבל מכיוון שאין בנינו שום רגשות הוא לא יכול לבקש ממני לעשות שום דבר בשבילו. ואני מתכוונת לכל מילה. הוא כבר לא מגיב. אולי הוא מבין סוף סוף שלא כדאי לו להתעסק איתי היום. או בכלל.
נוסעים הביתה. קודם כל, החצופה הזאת, מבלי לשאול אותי, החליטה שהיא מצרפת את החברה המטומטמת שלה. בחורה בגובה חצי מטר עם שכל בגובה רבע מילימטר. אם היא לועסת מסטיק היא לא יכולה ללכת ואם שמים את השכל שלה בכפית יש עוד מקום לסוכר. אחרי שסוף סוף קצת נרגעתי (תיכף פירוט מה באמת הרגיע אותי...), אני מתעצבנת שוב. אם היא הייתה שואלת ברור שהייתי אומרת כן, אבל מסתבר שאין גבול לחוצפה שלה: קודם כל היא מרכלת עליי, אח"כ היא מבקשת ממני טובות ואז כדי להוסיף חטא על פשע, היא עוד מזמינה את החברה הטיפשה שלה מבלי לשאול אותי. באוטו אני מתעלמת כמה שיותר מהנוכחים וכשמ' מדבר איתי, נראה לי שהוא מנחש שאני כועסת. בשלב מסויים אני כבר מרימה את הקול ואומרת לו: "אתה באמת רוצה שאני אגיד מה אני חושבת?! כי אין לי בעיה להגיד את זה עכשיו אז אל תנסה אותי!" הוא כנראה סוף סוף מבין שאני באמת עצבנית והוא אומר לי שעדיף שלא. כן באמת עדיף...
הם יורדים, אני אומרת לו ביי, נוסעת הביתה עצבנית. מסתבר שכשעצבניים, הרגל נהיית "כבדה על הגז" (כמו שאמר עליי הטסטר שלי בטסט הראשון– לא עברתי, מן הסתם...). הרכב, מסתבר, מגיע למהירות 150 קמ"ש מבלי להתאמץ הרבה. אני מסתכלת על מד המהירות רק בכניסה למושב. נבהלת, מורידה את הרגל מהגז. מחליטה להרגע. מגבירה את ברי סחרוף לווליום מטורף, אני לא מצליחה לשמוע את עצמי את עצמי חושבת מרוב שהווליום גבוה. רק ככה אני נרגעת. אני מתה על ברי.
אני שונאת להתעסק בשטויות ולאחרונה אני מוצאת את עצמי עושה את זה יותר ויותר. לא רק שהוא מחזיר אותי לגיל 16 כשאנחנו לבד, כל האישיות שלי מגיל 16 צפה ועולה באופן פתאומי. לא רוצה שירכלו עליי. 8 חודשים אף אחד במוקד לא ידע מי אני והיה לי טוב מאוד עם זה. חייתי לי בבועה שלי, באה עושה את העבודה והולכת בשקט בשקט וכמה שיותר לבד. פתאום תוך שבועיים אני שיחת המוקד ואני שומעת על עצמי כ"כ הרבה דברים וזה מעצבן אותי. וזה אפילו לא דברים נכונים. וזה בהקשר של בנאדם שאני בכלל לא אוהבת, לא רוצה ולא באופן כללי. אני כבר לא מסוגלת לסבול את זה. הוא אומר שזה מצחיק אותו, ושהוא רגיל שמדברים עליו והכל על הזין שלו. אני לא אוהבת שמדברים עליי, לא רגילה שמדברים עליי ואני לא רוצה שיידברו עליי. עכשיו אני בדילמה, כי כל פעם שאני אראה אותה אני ארצה להגיד לה משהו, זה יעמוד לי על קצה הלשון, ואני לא רוצה לסכסך ביניהם ולכן אני לא אגיד כלום. אני ממש רותחת רצח על כל הסיפור הזה.
מה שכן הצליח להרגיע אותי בין לבין זה שהנציג עם השם ההפוך ענה למייל שלי ששלחתי לו. אמנם לקח לו המון זמן, והוא ענה לי ממש קצרות, אבל אני מניחה שזה בגלל שהוא לא היה סגור על זה שזו אני (הוא לא ידע את השם משפחה שלי – נראה לי...) עד שהוא קלט אותי מסתכלת עליו, וכשהוא הסתכל עליי חזרה וחייך אני ישר החזרתי את הראש שלי לקובייה שלי, ואחרי חצי דקה בערך הוא החזיר לי תשובה... הייתי ממש שמחה, ואח"כ כשהוא הלך הביתה הוא עבר ליד איפה שישבתי למרות שיש דלת יציאה מאוד קרובה לאיפה שהוא ישב... אני מקווה שזה סימן טוב. אני ממש רוצה לצאת איתו. חברות שלי אומרות שאנחנו לא מתאימים, אבל לא איכפת לי אם אנחנו נראים מתאימים או לא, אני סתם, רוצה לשבת איתו באיזה בית קפה, ואולי לשם שינוי לא להגיד למלצרית: "אפשר רק מים?!" כדי ללכת מהר...