אני אוהבת לכתוב. מכתבים, שירים, סיפורים... יש לי ערימות של ניירות עם כתב היד הקטן שלי וכל נייר מספר משהו אחר. רובם אמנם הושמדו השבוע ונזרקו לפח האשפה או למשרפה הקטנה שאבא ואני הקמנו בחצר בדיוק לצורך הזה, אבל את חלקם שמרתי. שמרתי גם את המכתבים שקיבלתי מחבריי וחברותיי במהלך השנים. חלק אחר של המכתבים נזרק לפח, ואני יודעת שזה לא יפה, אבל את רוב האנשים שכתבו לי אני כבר בקושי זוכרת בשם שלא לדבר על הפנים... את המכתבים שקיבלתי מאנשים שהיו משמעותיים בחיי שמרתי. המכתבים שכתב אליי הטייס עוד בתקופת היותו פרח טייס, מכתבים שכתב לי הנוטש מאוניית הנוסעים המפוארת עליה עבד, מהחבר הראשון שלי, מהבחור הראשון שהתאהב בי, ומידיד קרוב שהתרחק עם הזמן.
הרבה מהמכתבים שכתבו לי בחורים היו מכתבי אהבה. בחורים לא כותבים סתם, אם בכלל. זה היה בעיקר בתקופת התיכון, כשהיינו עדיין צעירים ותמימים, מאמינים באהבה, מכתבים שנכתבו בתקופת טרום האימייל והמסנג'ר, בכתבי יד שונים חלקם יפים וברורים וחלקם אינם ברורים בכלל אבל המילים כ"כ יפות שלא משנה איך הן כתובות...
אני יודעת שאלו מכתבים אישיים של בחורים שכתבו אליי, אני יודעת שזה לא יפה לחדור לפרטיות של מישהו, אבל על רובם כבר חל חוק ההתיישנות, ומעבר לזה, שסתם, בא לי לשתף מישהו במילים היפות האלה, שתזכרו שפעם האמנו באהבה פשוטה בלי משחקים, וחוץ מזה קצת נוסטלגיה ורומנטיקה זה אף פעם לא מזיק...
23/11/93
"...אני שוכב לי על הדשא באיזו פינה וכותב לך. אני מאוד אוהב לשכב על הדשא בשקט, כשאין אף אחד מסביב. חבל שאת לא פה לידי...אני מסתכל עכשיו על הירח ואני לא יכול שלא לחשוב עלייך. אולי גם את מסתכל על אותו ירח, וחושבת עליי? אני סופר את הימים ומחכה לראות אותך. חושב עלייך המון. שלך (פה הוא כתב משהו ומחק) XXX"
23/3/97
"...את יודעת מה אני חושב שאת, ואם לא אז: בעבר לפני שנולדת היית מלאך. והמלאך הזה שקראו לו XXX עשה טעות אחת וקטנה אך משמעותית ולכן אלוהים רצה להעניש אותו. אלוהים ידע שאותו המלאך מפחד להכנס לתוך גוף ולהיות בן אדם כי המלאך תמיד רצה להיות חופשי ומשוחרר הוא פחד מהקביעות והקבילות לתוך גוף מסויים ולכן אלוהים העניש אותו בכך שהוא הכניס אותו לתוך גוף שרירי מוצק וגשמי שעד היום אותו מלאך מפחד ונרתע ממנו, מהגוף, מה שגורם לו להיות "תקוע" ולא לזרום הלאה. אם את באמת רוצה למחוק אותי מחייך ולשכוח אותי עשי כרצונך ואל תחשבי עליי יותר. אוהב תמיד XXX"
הציטוט הראשון הוא מהבחור הראשון ששברתי לו את הלב במודע. הייתי עדיין נורא ילדה קטנה, הוא היה גדול ממני בשלוש שנים. אני הייתי בכיתה ח' והוא היה בי"א. הכרנו דרך חברה שלי והיינו מדברים כל ערב בטלפון ומתכתבים כל הזמן.
הציטוט השני הוא ממישהו שהיה החבר הכי טוב שלי במשך כל תקופת התיכון ורוב הצבא. רוב הזמן היינו מאוהבים אחד בשני וכשלא, היינו בעיקר החברים הכי טובים. נפרדים וחוזרים, רבים ומשלימים כשהשאלה הקבועה בסיום כל ריב ובתחילת כל פיוס: "ואם אני אמות, את/ה לא תבוא/י להלוויה שלי? עד כדי כך את/ה שונא/ת אותי?" הפסקנו לדבר בצבא – כמובן על רקע רומנטי. אהבתי אותו כמו מטורפת, והוא היה בעיקר מבולבל ולא סגור על עצמו. אמרתי לו שאני מאמצת את המשפט: "אם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת, אם הוא יחזור סימן שהוא יישאר לנצח, ואם לא, כנראה שהוא מלכתחילה לא היה שלך". הוא הסתכל עליי, קם והלך ואני נשארתי לשבת לבד מול הכנרת כשים של כוכבים מעליי עם לב שבור. לימים כשא' הציע לי נישואים, התקשרתי אליו לספר לו. הוא סיפר לי שהוא יצא מהארון. החברה שהייתה לו אז נסעה לחו"ל כי הוא לא רצה להנשא לה, וכשהיא התקשרה לברר מה קורה הוא אמר שאין לה למה לחזור כי הוא אוהב גברים. עד היום אני הכי אוהבת אותו בעולם, בתור החבר הטוב. אני לא חושבת שהוא יודע את זה, למרות שאחת לחצי שנה בערך אני מתקשרת אליו וגם אם אני מדברת ממספר חסוי הוא ישר מזהה את הקול שלי. גם אני ישר מזהה אותו אם הוא מתקשר. היה לנו קשר טלפתי מדהים, והוא כזה עד היום. אני בטוחה שהוא יודע שאני חושבת עליו ביומיים האחרונים...
זהו. עד כאן – רגעי קסם ונוסטלגיה, שמחים שהייתם איתנו ועכשיו לפינתנו המעניינת הקוראים מגיבים... (כן, אני חייבת קצת ציניות כדי להעביר את המתוק הזה, זה יותר מדי בשבילי...)
שיהיה לכם סופ"ש נעים ומלא אהבה. כי אני בטוח אהיה לבד...
אני