אני שונאת אנשים. אם אני מכירה מישהו אני קודם כל שונאת אותו אח"כ כל השאר. כולם מתחילים אצלי במינוס ולאט לאט צוברים נק' זכות (או שלא...), ואז הם נשארים אצלי במינוס, וזה עוד במקרה הטוב... אני יודעת ששנאה היא מילה חזקה, וקרוב לוודאי שאני לא באמת שונאת אותם, אבל הרעיון הכללי הוא שאני לא נחמדה למי שאני לא חייבת להיות נחמדה אליו, וגם אז זה לא להיות נחמדה אלא מנומסת. החברים שלי לרוב מגלים את זה בשלב מאוחר של ההיכרות איתי, ואני עדיין מפתיעה כל פעם מחדש את שתי חברותיי מהמוקד ואת מ' (שלפחות פעמיים יצא לו לראות במו עיניו איך אני מגעילה לאנשים...). העניין הוא שאני לא מתנהגת מגעיל לאנשים אלא אני פשוט לא מתנהגת אליהם בכלל. שלום שלום ולא להתראות. אני כל הזמן מנסה להבין ממה זה נובע - אבל בתכלס - למי איכפת?!
אבל אתמול זה היה השיא: אתמול אחד הלקוחות שלנו חטף מנחת זרועי. זה מאוד מאוד נדיר, ולמעשה זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי אבל כבר לא התאפקתי יותר. הוא התקשר, בלי פרטים מזהים ורצה פרטים על המנוי שיש לו כביכול אצלנו. כמובן שאני לא יכולה לתת פרטים בלי פרטי זיהוי מלאים והסברתי לו את זה, לפחות 5 פעמים, בעדינות, בסבלנות ובמילים יפות. ואז הוא דרש לדעת מה השם המלא שלי. אמרתי לו שאני יכולה להגיד לו מי המנהל שלי (כי אני לא נותנת את השם משפחה שלי אף פעם). נתתי לו את הפרטים שלי והוא המשיך להגיד שאני לא בסדר ואני נותנת שירות חרא ושהוא יתלונן עליי ואחרי הפעם השביעית שהסברתי את הראציונל, למה אני חייבת פרטים מזהים והוא המשיך לצרוח עליי אז חייכתי חיוך גדול, לקחתי נשימה עמוקה ובטון הכי ציני שאפשר אמרתי: "תודה שפנית אלינו, שיהיה לך יום נפלא" וניתקתי לו את הטלפון. זה כמובן אסור בתכלית האיסור, אני יכולה לעוף על זה הביתה, ואני צריכה לעוף על זה הביתה, אבל בשנייה שאחרי שעשיתי את זה הרגשתי מצוין. אחרי שתי שניות פתאום הבנתי מה עשיתי. ממש נלחצתי כי בחיים לא עשיתי את זה, אין לי מספיק ביצים בשביל זה (או בכלל - אם נודה על האמת המשמחת...), בד"כ קשה ללקוחות להוציא אותי משלוותי, הם מתייאשים ומפסיקים לצרוח הרבה לפני שאני מתחילה להתרגז, ולא היה לי המס' טלפון לחזור אליו, וגם אם היה לי אני לא בטוחה בכלל שהוא היה מקבל את ההתנצלות שלי, אלא להיפך, זה היה רק “מחרע” (מילה מתקופתי הצבאית - אם כבר קפסולת זמן - אז עד הסוף...) אותו יותר. הלכתי למנהל שלי. סיפרתי לו. הוא אמר לי: "טוב, מחר אנחנו הולכים יחד לכח אדם...“ (רצה המשורר להגיד שממחר אני לא שם יותר) ואז הוא התחיל לצחוק ואמר שאין בעיה, הוא יקשיב לשיחה ויבדוק מה קורה, אח”כ הוא נזף בי נורא, הבנתי את המסר...
בכל מקרה, אחרי כן מישהי מהצוות שלנו ישבה לי בתוך העורק הראשי כדי שאני אתחפש איתם לצורך זכייה בתחרות, ממש כמו איזה ח"ע (חוסם עורקים). כמובן שסירבתי בתקיפות ואסרטיביות וגם קצת במגעילות ואז היא עשתה מעשה שהכי הרגיז אותי בעולם. היא פשוט איפרה אותי בכח. רציתי לרצוח אותה ורק המנהל שלנו שעודד את העניין הציל אותה ממוות וודאי וקבורה במקום לא נודע. ואני גם ככה לא סובלת את הבחורה הילדותית והקטנונית הזו. והיא חושבת שאני חברה שלה!!!
אני לא מבינה איך תמיד אנשים מקבלים את הרושם שאני חברה שלהם...
היום פורים, ואני שונאת את החג הזה. אהבת חיי תמיד היה אומר: "את בעלת נטייה טבעית לסבול, בגלל זה את ככה ". אני תמיד הייתי עונה לו על זה שאין מה לעשות, יש לי נפש מיוסרת של אמן רק בלי שום כישרון אמנותי. בד"כ זה היה מצחיק אותו. ואותי. גם עכשיו אני משועשעת מזה.
היום לקוח ממש מקסים אמר לי בסוף השיחה, כששאלתי אם יש משהו נוסף שאני יכולה לעזור לו: "כן, תתחפשי איתי בפורים..." אז חייכתי, אמרתי לו שאני מאוד מאוד מתנצלת אבל אני לא סובלת את החג ושיהיה לו פורים שמח ותודה שהוא פנה אלינו (אבל יותר עדיף שלא... את זה כמובן לא אמרתי, גם לג'וקים יש קווים אדומים!). הוא היה בהתחלה מופתע ואז אמר שאם אני שונאת את החג אז לא נחשב שאני אומרת פורים שמח. אז אני לא אגיד פורים שמח. אני אגיד חג שמח!
אני הולכת להתחפש לדני דין. אם תמצאו אותי סימן שזה לא הלך לי כ”כ....
פורים שמח!
אני