מ' השאיר אצלי הארנק השבוע ביום חמישי. מאז עברו כבר כמעט 4 ימים והארנק שלו עדיין אצלי. ואז עולה השאלה: לחטט או לא לחטט? חברות שלי (כולן, למעט אחת) אמרו שבוודאי שכן. אני הייתי בדעת מיעוט של לא. לא אני הייתי זו שהעלתה את הרעיון מלכתחילה אלא חברה שלי ששמעה שהוא השאיר אצלי את הארנק. כמובן שנפתח דיון שלם סביב השאלה: "לחטט או לא?" כשאני בדעת מיעוט מגינה בחירוף נפש על הארנק של הבחור המסכן.
מה כבר אפשר למצוא בארנק? אני שואלת. חברה שלי אמרה ישר: "טוב שאת לא שירתת במודיעין, כי זה הדבר הראשון שצריך לעשות..." אני לא יודעת אם זה הדבר הראשון אבל נו, מילא... חברה אחרת אמרה שאפשר ללמוד על מישהו מהארנק שלו – מי רוצה ללמוד עליו מהארנק, אני רוצה לדעת אותו באופן אישי (...) ולא דרך ארנקים...
אני נגד לחטט לאנשים בדברים. לא משנה אם זה אישי או לא, לא משנה אם זה לא יפגע בהם בשום צורה – אני פשוט נגד! אני לא אוהבת גם לפתוח תיקים של אנשים (גם אם מישהו אומר לי להביא לו משהו מהתיק שלו...) אני לא אוהבת להיות בבתים של אחרים ושהם מבקשים ממני לפתוח ארונות או אומרים לי להרגיש בבית. אני מרגישה כמו חטטנית אם אני פותחת את הארון להוציא לי כוס או את המקרר אם אני רוצה שתייה. אני מעדיפה לשבת ולמות מרעב ומצמא עד שבעל הבית יחזור או לרדת לסופר לקנות משהו אכיל ושתי ולא לגעת לאחרים בדברים.
אני יודעת שאני קיצונית, אבל אני מצפה שאחרים יתנהגו כמוני בקטע של הפרטיות. אין לי בעיה שחברים שלי פותחים אצלי את המקרר או הארונות, יש לי בעיה אם אחרים פותחים את המגירות האישיות שלי בחדר למרות שאין מה למצוא שם. אני לא הייתי רוצה לחשוב שמישהו חיטט לי בארנק אם שכחתי אותו ואני לא הייתי רוצה שאחרים ייגעו לי בדברים, גם אם אין שם משהו סודי – מה ששלי שלי!
בכל מקרה, מחר אני נפגשת איתו בעבודה, אני אחזיר לו את הארנק – ולא, לא חיטטתי, ואני לא מרגישה פריירית שלא חיטטתי. אני לא מבקשת צל"ש על זה ואני מקווה מאוד שהוא לא יחשוד אפילו שעשיתי את זה כי זה יהיה לי ממש ממש לא נעים.
לילה טוב,
אני