הבלוג זה אני
מה שאתם קוראים – זה מה שיש....

הקישורים שלי

סטטיסטיקות

חדשות

דברים עליי: * אני בת 24 עם ראש של אישה בת 42 ורגש של ילדה בת 14.* אין לי הרבה חברים - בד"כ מתוך בחירה, אלה שבחרתי לי לחברים מוכיחים לי שוב ושוב שהיה שווה לבחור דווקא אותם כחברים שלי. * מאז שלמדתי לכתוב אני כותבת: שירים, סיפורים ומחשבות שלי. יש לי מחברות על גבי מחברות מלאות במחשבות, אהבה וכאב. היום גם ישנם שני בלוגים פרי "עטי"... * לא כ"כ איכפת לי מה חושבים עליי, אני לא עושה עם זה שום דבר, אבל כן חשוב לי לדעת למה חושבים עליי את מה שחושבים. * פעם מישהו אמר עליי: כשהיא נכנסת לחדר אי אפשר להתעלם ממנה. אפשר לשנוא אותה אפשר לאהוב אותה אבל אי אפשר להתעלם ממנה. הוא לא אמר את זה כי אני יפה אלא כי לדעתו אני משדרת משהו. הוא לא היחיד שחושב את זה, אבל הוא ביטא את זה הכי טוב...*לתגובות הארות, הערות ושאלות: theblogisme@hotmail.co.il

ארכיון

גלריות

קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל...המזרח?!

חברה שלי אמרה לי היום שהיא נוסעת למזרח בשבוע הבא. לא יצא לי לדבר איתה בחודש האחרון ולכן זו ידיעה שנפלה עליי כרעם ביום בהיר. מה פתאום למזרח באמצע החיים?! אז אולי זו רק אני... אני היחידה שאין לה שאיפה לנסוע למזרח. עכשיו באופן רשמי אני עוף מוזר...

אין לי שום דבר נגד הטיול הגדול של אחרי הצבא למזרח. לי אף פעם לא הייתה שאיפה כזו. גם לא דרום אמריקה או למדבריות אפריקה. לא שזה לא מעניין אותי לראות עולם, אבל לא מעניין אותי לברוח. כן, אני חושבת שיש בזה בריחה. בריחה מהקושי הנוראי הזה להיות בני 20+. זה הגיל הכי מבולבל שיש כי אנחנו לא גדולים ולא קטנים, מגלים פתאום שצריך לעבוד בדברים שלא אוהבים כדי לממן לימודים שלא בהכרח תמיד מעניינים אותנו והכי קל זה להשתחרר מהכל ולברוח לטיול של 1/2 שנה במזרח. אני לא אומרת שכולם בורחים אבל זה הרוב המכריע (אני יודעת שעכשיו יקומו עליי כל הטיילים למיניהם -– אבל זו רק דעתי ואני לא איזה הוגת דעות דגולה ולכן לא כ"כ שווה להתרגש...).

בכל מקרה: היא עבדה בעבודה מגעילה כבר הרבה זמן ואחרי שחבר שלה עזב אותה היא החליטה לטוס. עבודה מגעילה, בלי חבר, אין התחייבות ללימודים - אז למה לא?! אני שמחה בשבילה כי היא רצתה לעשות משהו מועיל עם עצמה. אבל אני מפחדת שהיא עושה את זה מהסיבות הלא נכונות...

אני רוצה לטייל בניו זילנד. הייתי אמורה להיות שם בירח דבש עם מי שאמור היה להיות בעלי. זה לא יצא לפועל ואני החלטתי שהכי טוב זה לחכות. למה לחכות?! שאלה טובה. אני מחכה לגיל 30. בגיל 30 אני אהיה אחרי לימודים, עם הרבה יותר כסף ממה שיש לי היום ואני פשוט לא אהיה בבריחה אלא אהנה מהטיול שלי שאני חולמת עליו כבר מתקופת היותי חיילת בצבא ההגנה לישראל. אני אסע לי מתוך סדר בחיים שלי ואחזור לאותו סדר בדיוק. מתוך בחירה חופשית לחזור לחיי כמו שהם.

במסגרת הסידורים שהיא עשתה היא נרשמה כבר ללימודים. אני שמחה כי זה אומר שהיא בטוח חוזרת והיא לא נעלמת לזמן בלתי מוגבל. היא התאכזבה לשמוע שאני לא מצטרפת אליה, לא בשבוע הבא וגם לא בעוד חודש, אבל היא יודעת מה דעתי בעניין. ואני לא נמנעת מזה כי זה עניין עקרוני, אני פשוט לא מרגישה צורך. אני רוצה לטייל אבל לא מרגישה את זה בוער לי בנשמה ובעצמות, ואולי בגלל זה אני חושבת את מה שאני חושבת.

אני מבינה מי שרוצה לנסוע, אבל אני לא חושבת על זה. אני מאחלת לכל מי שנוסע נסיעה טובה ולכל מי שחזר משם ורוצה לטוס שוב שיוכל לעשות את זה בקרוב, רק אל תברחו מהמציאות לחופים המדהימים שיש בעולם ולשקט המדומה הזה - תזכרו שאתם בטיול אבל יש אנשים שחיים את זה...

לילה טוב,

אני

פורסם ב שבת 19 מרץ 2005 18:28

הוסף תגובות

עדיין לא פורסמו תגובות
כותרת  
שם  
כתובת האתר שלי
תגובות   

בבקשה כתבו בתיבה את שלושת התווים שכתובים באדום.
שימו לב:אל תלחצו על שלח לפני זה, אחרת המודעה שלכם תמחק !!!

Protected by Clearscreen.SharpHIPEnter the code you see: