אני רוצה לספר לכם סיפור אחד על נערה אחת שפגשתי בלילה אחד בשכונה אחת שכולם קוראים לה הוליווד. רוצה לספר לכם על דניס, נערה בגילכם.
היה היה פעם, לפני עשרים ושתיים שנה, נולדה בדטרויט, מישיגן, למשפחה מלאת שמן מכונות, בעריסת פלדה אפופת ברגים חדשים, תוצרת פורד, וגדלה בין פיח לעשן. בכל יום ראשון הייתה דניס הולכת לכנסייה הקאתולית ומתפללת להיות משהו.
יום אחד ארזה דניס את חפציה במזוודה כחולה, ואמרה: "אמא, אני נוסעת לקליפורניה. אני רוצה להיות משהו. ואני יודעת שכל מי שרוצה להיות משהו נודד מערבה."
"יותר טוב שתתחתני ותישארי פה" אמרה אמא של דניס.
"את יודעת שאבא שלך יכול תמיד לסדר לך שתהיי פקידה חשובה אצת פורד הגדול," אמר אביה.
בלוס אנג'לס הסתובבה לה דניס הקטנה כמה שנים ברחובות עם שמות מקסיקניים וניסתה להיות רקדנית-כוכבנית-שחקנית-דוגמנית-מעצבת-אופנה, עד שיום אחד היא פגשה את לינדה, ולינדה אמרה: "דניס מותק, אם את מחפשת עבודה לא כ"כ קשה ועם הרבה כסף, יש לי בדיוק מה שאת צריכה".
מאז עובדת דניס כל יום משתיים אחר הצהרים עד תשע בערב ב"בוטומלס בר". "בוטומלס בר", למי שאינו יודע הוא בר רגיל בהחלט, מלבד העובדה, שהמלצריות מתהלכות שם עירומות לגמרי לגמרי, והן רוקדות במשך שעות על הבר, עירומות לגמרי לגמרי, מלבד רצועת גומי המתוחה על ירכיהן, שם נתקעים להם מדי פעם שטרות ירקרקים פטורים ממס. בסופו של יום עבודה שכזה, נראית כל רגל של רקדנית כחשבון עובר ושב. זאת היא העבודה של דניס שלנו, שאצה מערבה כדי להיות משהו עירום לגמרי שרוקד על הבר ומרוויח יותר מ- 600 דולר לשבוע עירום אחד. דניס רוקדת אחר הצהרים, ובבוקר היא לומדת. בתשע בבוקר היא לובשת שמלה כל כך ארוכה ועדינה שבא לך לבכות, ומפזרת את שיערה הבלונדיני הרך סביב פני המאדונה שלה, ונוסעת עם מכונית ה"טויוטה" היפנית הקטנה שלה ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטת יו.סי.אל.אי., רכונה על מחברותיה וספריה עד אחת בצהרים. באחת וחצי היא מתמרחת באיפור כבד מאוד, חובשת פיאה אדומה לוהטת, נועלת עקבים גבוהים עד השמיים וחדים כתער, ובין הפיאה והעקבים, היא עירומה לגמרי. בערב מגיעה דניס הביתה, רצועת הגומי שלה מלאה שטרות ירוקים, איפורה הכבד נמס ונוזל על עצמות לחייה הגבוהות. היא לובשת חלוק מסמורטט, מכינה לעצמה ארוחת ערב, וכותבת להוריה, שנשארו לבושים בדטרויט, מישיגן: "אמא ואב יקרים, אני מאושרת, לומדת ועובדת. מקווה שגם אצלכם הכל בסדר. אם אתם צריכים מפה משהו, תכתבו ואשלח לכם. אוהבת אתכם, דניס".
בשעה עשר וחצי נעצמות עיניה של דניס, אחרי יום ארוך, חצי עירום וחצי לבוש, חצי ריקוד וחצי מדעי הרוח. היא מציתה לעצמה סיגריה אחרונה ואומרת: "כן, אני די מאושרת כאן, יש לי העבודה שלי והלימודים שלי. מה שהורג אותי זה שאין לי חבר. אני כבר בת עשרים וחצי, ואין לי ולא היה לי, שום חבר. כשאני רוקדת עירומה, אני מתביישת להסתכל בעיניים של האנשים שרואים אותי עירומה, ובאוניברסיטה אני יודעת, שאם מישהו יכיר אותי ויגלה את מקום עבודתי, זה יהיה מאוד לא נעים..."
ניסיתי לספר לכם סיפור על נערה אחת, שפגשתי בלילה אחד, בשכונה אחת, שכולם קוראים לה הוליווד: דניס, נערה בגילכם.
אני חושבת שאת הסיפור הזה כתב יהונתן גפן. אני לא בטוחה. אני רק יודעת שאני מאוד מאוד אוהבת אותו....
לילה טוב, אני