כשא' ואני עברנו לגור ביחד, היינו מאוד מרוצים מהבחירה שלנו: דירה קטנה באזור בורגני, שקטה, נעימה, משופצת– - פלצנית, כמו שנינו. ביום הראשון שבו ישנו בדירה התגלה פגם. ה- פגם מבחינתי: המקרר מרעיש!
לא יכולתי להירדם כי המקרר הרעיש לי. עברו מס' לילות, התרגלתי לבית, טרדות אחרות פרחו מראשי כלעומת שבאו, אבל המקרר מרעיש!
א' לא הבין לליבי, וזה הפך לנושא שיחה משעשע בבית (וגם בבית של אימו....).
"א', כשאני כבר לא אהיה פה, מה הכי יזכיר לך אותי? המקרר נכון?"
"לא, יש פה הרבה דברים אחרים שיזכירו לי אותך." "עכשיו, אחרי השיחה הזאת, בטוח המקרר יזכיר לך אותי, כי תיזכר בשיחה הזו..." "לא" "לילה טוב" "לילה טוב"
ככה לפחות פעם בשבוע. תוכן השיחה לא משתנה.
ההורים שלי קיבלו מחבר שלהם מקרר חדש (נוסף), בעיקר בכדי שישמרו עליו עד שהבן שלו יחזור מחו"ל. המקרר הזה נמצא בחדר השירות והוא עושה רעש נוראי. רק אני שומעת את הרעש, וכל פעם הוא מזכיר לי את א' מחדש. את השיחה ההיא.
אני לא יודעת אם הוא באמת זוכר אותה, אני לא יודעת אם המקרר מזכיר לו אותי, או דברים אחרים או בכלל. לי הרעש של המקרר מזכיר אותו. אבל אני מסוג אחר....
ד"א: הפתרון שלנו לגבי הרעש של המקרר היה לסגור את הדלת של המטבח, ובימים מסוימים גם את הדלת של החדר. ככה הלילות היו שקטים יותר....
לילה טוב!