היום עשיתי לי יום כיף. הוא יצא הרבה יותר כיף ממה שתיכננתי מלכתחילה וזה היה הכי כיף... אז ככה: התחלתי את הבוקר בא. בוקר אצל סבתא שלי שדחסה לי לקיבה פיתה (מהשמנות, כמו לחם פרינה (לחם בית מרוקאי – מעולה...) אבל בקטן – לא הפיתות הרגילות) עם חביתה משתי ביצים. ככה סתם שיהיה. אח"כ היא דחפה לי שתי כוסות שתייה חמה ועוד כוס קולה. יצאתי מאצלה מפוצצת כמו שלא הייתי המון זמן. מאוחר יותר במהלך היום נסעתי לצבוע את השיער. אמא שלי ביקשה ממני שאני אבוא איתה כי לא בא לה להיות לבד במספרה. הלכתי וידעתי שאם אני כבר מגיעה, אז מה איכפת לי לצבוע גם?! ועשיתי את זה. צבע אדום. יצא ממש יפה לדעתי, וזה מה שחשוב. הבעיה עם לצבוע את השיער זה הזמן שזה לוקח, הריח הנוראי של החמצן (ואני עוד לא עשיתי צבע אלא שטיפה, שזה פחות נורא), והעובדה שמנת האי קיו באיזור המספרות היא מהנמוכות שיש ("מה, כפרה את לא רוצה גם פסים?! זה יהיה לך מ-ז-ה יפה, חבל לך על הזמן...!" או: "כפרה, אני חייבת פן. ותסרוקת לאירוע, אתה חייב להזדרז, בעלי מחכה לי!") בכל מקרה בגלל ההיא שמיהרה לאירוע יצא שישבתי עם הראש בכיור של שטיפת השיער קרוב ל- 20 דק' הצוואר שלי נתפס ואפילו לא יכולתי לבהות בתקרה בצורה נורמלית כי הייתי בלי המשקפיים – אז זה סתם היה לבהות בערפל... אני לא מאלה שצובעות כל שני וחמישי או בכלל. עשיתי את זה רק פעמיים (היום הפעם השנייה) וזה היה סיוט, אבל התוצאה אולי שווה... לפעמים שינוי זה טוב. מי כמוני יודעת.
אבל השיא של היום היה כשקניתי שני (!) ג'ינסים!!! ולמה זה כ"כ משמעותי? כי אני אף פעם לא מוצאת בגדים שמתאימים לי, במיוחד ג'ינסים כי הכל בגיזרה נמוכה וזה תמיד נעצר אצלי איפשהו במעלה הירכיים ולא מכסה יותר כלום – גם אם מדובר במידה הכי גדולה. ולא, זה לא בגלל שאני ממש ממש שמנה אלא בגלל שיצרני הג'ינסים מייצרים אותם לפי מידת ברבי ורק בנות שהן ברבי או שממש לא איכפת להן להגעיל את הציבור במשמניהן מצליחות להדחס לג'ינסים האלה בכח (צריך להיות חוק נגד זה. כל מי שמגעיל את הציבור בלבוש שלו יישב בחדר עם מראה עד שהוא יבין שככה לא יוצאים מהבית, ואני לא מדברת על סתם חוסר טעם אלא על קורבנות אפנה של ממש). בכל מקרה – מדדתי את הגיזרה הנמוכה, סתם לראות איך זה יראה. קודם כל זה עלה עליי. שזה כבר מפתיע. לא היה יפה במיוחד כי אני לא ממש אוהבת את המכנסיים שלי בגובה של הכוס, אלא מעליו, החלטתי לקנות שני ג'ינסים (אפילו לא במידה הכי גדולה...!) בגיזרה שהיא נמוכה אבל לא מאוד (לא רואים לי את התחת או החריץ כשאני יושבת). ושתי חולצות. ואני נראית בהם ממש ממש טוב (שוב פעם, לדעתי – וזה מה שחשוב...). היה לי ממש ממש כיף. זה לבד עשה לי את היום וגם אם הייתי צריכה לשלם יותר ממה ששילמתי לא היה איכפת לי. לאושר שלי אין מחיר!
חזרתי הביתה, הכנתי אוכל (!), ואכלתי צלחת ענקית (!) של פסטה עם גבינת פרמז'ן. לא יכולתי לזוז...! מאוחר יותר יצאתי עם חברה שלי ועם מ' (שהפתיע אותי שהוא החליט לבוא – אבל אחרי זה הבנתי מה גרם לא להסכים...) לאיזה מקום ממש נחמד, ולהפתעתה של חברתי לא יכולתי לדחוס כלום לפה. נראה לי שהיא לא האמינה לי שאני לא רעבה, אבל באמת לא הייתי.
זה עדיין לא עבר לי לגמרי, ייקח עוד זמן עד שזה יעבור, אבל אני די מכריחה את עצמי לאכול והיום עשיתי הסכם עם עצמי (אני בד"כ מאוד מכבדת את ההסכמים האלה...) שאני אוכלת ארוחה חמה אחת ביום לפחות והרבה ירקות (בשביל ויטמינים). ובמהלך היום אני אוכלת לפחות שתי פרוסות לחם ושותה הרבה מים, כמו פעם שהייתי שותה כמו גמל אחרי 40 שנה במדבר (זה לא היה בני ישראל 40 שנה במדבר?!), כי אני חייבת לעשות את זה. אז היום עמדתי בזה. נראה מה יהיה מחר...
בכל מקרה, אני הכי שמחה בעולם, אפילו אבא שלי אמר שאני נראית יפה לפני שיצאתי. ואם אבא שלי אומר אז זה בטוח היה נכון (כששואלים את אבא שלי איך משהו נראה הוא ישר אומר: אם לא אמרתי כלום סימן שזה בסדר. ככה יודעים שהוא חושב שזה יפה). בכל מקרה, הרגשתי טוב מאוד, אבל אני קצת עם כאב ראש מכל הרעש של הפן והסלולרי והצעקות שהיו במספרה. אני הולכת לישון. היום אני מתכוונת לישון מוקדם ולישון טוב.
אה, ועוד משהו קטן: היום שמתי לב שכשהמלצרית הביאה את החשבון היא ישר הושיטה אותו לגבר שבחבורה, וזה עצבן אותי. מה נסגר עם זה?! וחוץ מזה שגם היום הוא היה לא מגולח... מה אני יכולה לעשות – אני אוהבת זיפים... וגם נראה לי שהוא ירד במשקל, אבל לא אמרתי כלום. בכלל הכל היה כזה מוזר, אבל זה כבר לפעם אחרת...