אין לי הרבה חברים. זה משהו שנובע נטו מתוך בחירה שלי. אני יודעת שזו אולי אמירה שחצנית, אבל אני מאז ומעולם האמנתי במשפט: "מי שיש לו הרבה חברים בסוף נשאר לבד" ולא, אני לא חושבת שכשאני אמות אני אקח איתי את כל החברה' אבל אני מאמינה בזה שעדיף שיהיה קומץ חברים קטן ואיכותי על חבורה אחת גדולה של חברים שישאירו אותך לבד כשתזדקק להם.
את החבר הכי טוב שלי הכרתי כשנכנסתי לגור איתו כשותפה במקום חבר שלו שעזב. מהשנייה הראשונה הייתה בנינו כימיה מעולה והכל עבד כמו שצריך – לא התווכחנו אפילו פעם אחת בענייני הדירה ובכלל. לא עבר זמן רב עד שהוא נכנס להגדרה של החבר הכי טוב שלי. הוא יודע עליי הכל. הוא הבנאדם שאני הכי מעריכה בעולם, הוא יודע את זה והוא לא עושה מזה סיפור. הוא כל פעם מחדש מצדיק את התואר והעול שיש עליו וזוכה להערכה גדולה יותר ממני.
כשנפרדתי מא' הוא היה שם טוטאל לידי. באותו יום שנפרדנו הוא רצה לבוא לקחת אותי אליו, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאני בוכה ושכואב לי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו וראיתי אותו חסר אונים בצורה מוחלטת. הוא פשוט היה מסתכל עליי, ולא יודע מה לעשות וראיתי בעיניים שלו שכל מה שהוא רוצה זה להוריד ממני את הנטל הכבד שאני מחזיקה בלב.
השבוע מצאתי מכתב שכתבתי לו ביולי האחרון. זה היה קצת אחרי שחזרתי להורים שלי והייתי עדיין בטראומת הפרידה מא' והעזיבה שלי את המרכז לטובת החור הדרומי בו אני חיה כיום. קראתי את המכתב ופתאום הסתבר לי שהוא אף פעם לא יידע עד כמה הוא חשוב לי. אמרתי לו עשרות אם לא מאות פעמים תודה על הכל. אמרתי לו אלפי פעמים שאני מעריכה אותו ואוהבת אותו, אבל הוא אף פעם לא יידע עד כמה כי מילים לפעמים הן רק מילים ואפילו אין בכוחן להעביר את עומק הרגשות.
אני יודעת שזה הדדי. אני יודעת שהוא מעריך אותי מאוד והוא יודע שאני פה בשבילו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע 365 ימים בשנה. מתי שהוא צריך אותי. אבל בכ"ז, חשוב לי להעלות פה את המכתב, למרות שהוא לא מנוסח בצורה בהירה כ"כ:
"היום התקשרת אליי כדי להתנצל על השיחה שהייתה בנינו אתמול. אמרת שהיית מגעיל אליי ושאתה נורא מצטער ולא יודע מה יש לך אתה ככה בזמן האחרון לכולם. אמרת שהפריע לך מאוד איך שדיברת אליי. אמרתי לך בחזרה שאני יודעת שאני מכבידה עליך בזמן האחרון ושאולי כדאי שאני אנסה להפסיק להתקשר אליך על כל שטות, כי אני כבר צריכה להתחיל להתגבר על הכל ולבנות חיים חדשים מבלי להשען עליך כל הזמן. כעסת עליי ואמרת לי שזה שטויות, שזה לא אני אלא אתה. אני יודעת שקשה לך בעבודה שלך – עליה אסור לך לדבר בשום אופן ועם אף אדם, אבל אני רק רוצה להגיד לך תודה. על זה שניסית להצחיק אותי בימים קשים ולפעמים אפילו רק בהית בי בחוסר אונים מוחלט ולא אופייני וחיכית שאני אפסיק לבכות. זה לא מה שעשית או אמרת אלא פשוט היית. אני יודעת שכל פעם שאני אומרת לך כמה אתה חשוב לי או כשאתה אומר לי את אותו דבר השיחה מהר מאוד יורדת לפסים ציניים, כי כאלה אנחנו שנינו, אבל אני רוצה להגיד לך שוב תודה. על הכל. על זה שאתה אתה ועל זה שאתה חבר שלי. הכי טוב."
- - - - - - - - - - - - - - - - -
שבוע שעבר מ' שאל אותי למה הוא לא יכול להיות ידיד שלי. אם זה בגלל שהוא לא עונה על "מדד החכמה" שלי שאני מציבה לחברים שלי. ניסיתי להסביר לו מה זה חברים בשבילי. הוא לא כ"כ הבין את הרעיון. ניסיתי לתת לו דוגמא: רציתי שהוא יבוא איתי לסרט ובסופו של דבר הוא הבריז כדי לשכב עם איזו בחורה, ואפילו טרח להגיד לי שאולי אם הייתי צעירה בכמה שנים לא הייתי בעדיפות שנייה (אני יודעת שזה היה בצחוק, אבל עדיין...). אמרתי לו שחברים שלי לא עושים דברים כאלה. חברים שלי שמים אותי במקום הראשון. תמיד. כמו שהם, כולם, אצלי במקום הראשון. מעל הכל (למעט משפחה – אבל הבנתם את הרעיון הכללי...). הוא לא כ"כ ירד לסוף דעתי, הוא כנראה גם לעולם לא יבין את זה, כי צריך להרגיש את זה. צריך לחיות את זה, צריך להיות כזה באופי.
אני יודעת שאולי זה לא בריא להיות זאב בודד, אבל אני לא לגמרי כזו, אני פשוט בוחרת את החברים שלי אחד אחד – כולם איכותיים על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, וכל פעם מחדש הם מוכיחים לי שבחרתי נכון. כמו שאני להם.
זה חברים בשבילי.
אני