"מתי את באה?!" "ב- 19, אלא אם כן האחמ"ש יעשה לי הפתעה ויתקשר להודיע שביטלו לי את המשמרת" "אני שומר לך מקום לידי" "אפשרי" "אני שומר לך מקום..." "טוב" "נתראה ב- 19" "ביי"
אז הגעתי. הוא שמר לי מקום. לא הייתי נחמדה אליו. יצאנו יחד להפסקה אחת – הוא מנסה להעלות את השיחה האחרונה שלנו במסנג'ר (תוכנה ארורה...) בכל דרך אפשרית – מסתובב סביב הזנב של עצמו. אני לא עוזרת לו בעניין – יש לך מה להגיד, תגיד, אתה יותר גרוע מילדה בת 12 עם כל הרמזים האידיוטיים והמסרים הכפולים. מה אני משחקת "חפש את המטמון" ולא סיפרו לי? (בנינו – מאיפה שעמדתי היום נראה שזה לא מטמון ששווה לחפש...) ושוב אותם משחקי מילים מטופשים: "נו, את פותחת לי?" (מעבירה אותו עם הכרטיס עובד שלי), ואח"כ צחוק מטופש כמו ילד בן 4 שאמר מילה גסה בכוונה, ואני מתעצבנת. החלטתי ביני לבין עצמי שאם זה לא היום בערב, זה לא בכלל ויפה שעה אחת קודם. הוא לא יודע עדיין אם הוא בא איתי או לא כי חברה של חבר שלו העיפה אותו על טיל לטובת מישהו אחר אחרי 5 שנים. הוא צריך "לתמוך" בו – "אני לוקח אותו לשתות..." כן גבר, מה אתה אומר? אולי אתה פשוט מחפש להתחמק באלגנט?! לך! שלום שלום ואל תבוא בחלום! אני ממשיכה להיות לא נחמדה. מאוחר יותר שוב בתוך המוקד: "אני צריך עזרה עם הלקוחה הזאת..." איכשהו השיחה מגיעה למשהו אחר והוא אומר לי שוב פעם משהו לא ברור. אני אומרת לו: "אתה הבנאדם הכי לא ברור שיש, אני אף פעם לא מבינה מה אתה רוצה מחיי, ולא רק במוקד אלא באופן כללי. כל פעם שאני מתקרבת אליך נהיה לי נזק!" "אני הכי ברור בעולם, אל תגידי לי את זה" "אתה יודע מה הפתרון" "להפסיק לדבר איתך?" "בינגו" חוזרת לקבור את הראש בעמדה שלי. הוא בדיוק צריך ללכת, אני מתפללת שתיכנס לי שיחה. הלק' האלה – דווקא כשצריך הם לא מתקשרים! הוא מתחיל להוריד את המערכת ולכבות את המחשב, לוקח אוויר להגיד משהו, והנה הלק' הצדיק שהציל אותי מהמשך השיחה! אומרת לו ביי, וחוזרת מהר לשיחה, הוא מבין שאין עם מי לדבר והולך.
2:30 – אני בדרך הביתה, קרועה מעייפות, מעוצבנת על כל העולם ואישתו (בעיקר על אישתו...) מחייגת אליו. הוא לא עונה. אני צריכה לדעת אם לאסוף אותו או לא. הוא בטח מזדיין עם הבחורה הזו אז הוא לא יכול לענות. שולחת לו הודעה שאם הוא רוצה שאני אאסוף אותו – שיודיע לי ב- 12. הוא לא מחזיר לי תשובה ואני מחליטה באופן סופי ומוחלט – מחר זה הסוף. אני לא מתכוונת לדבר איתו יותר. אני אאסוף אותו כי הבטחתי לו היום (לפני שהוא עצבן אותי) וזהו. כאן זה נגמר. לא רוצה לשמוע עליו יותר. ידידות שיחפש במקום אחר – אני את שלי עשיתי. לא רוצה עוד ידיד – יש לי כבר מלא כאלה, אני לא צריכה עוד!!!
ואז מתחילה הדילמה... מה אני אגיד לו, שאני לא רוצה לדבר איתו יותר? מה אני ילדה קטנה?! אני גם לא יכולה כ"כ להתעלם ממנו כשאנחנו לבד כי הוא מדובב אותי ואם אני עצבנית אז זה עוד יותר מצחיק אותו, כי אני יורה לו תשובות ציניות ומשעשעות כאחד (ככה אני כשאני עצבנית – האחים שלי תמיד מרגיזים אותי בכוונה כי הם אומרים שאני מצחיקה כשאני עצבנית). אני לא יכולה פשוט לא לענות לו. אני לא יכולה להגיד לו ישירות – כי אני עד עכשיו לא סגורה על מה התיכנון שלו. הבנתי שלא אבל הוא מתנהג כאילו כן. אני לא יכולה להבין את זה. הוא אמר לי באותו ערב שהוא רוצה אבל לא רוצה לאבד אותי – רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני לא יכולה להתמודד עם זה. שילך לקונדיטוריה. אם אני אגיד ישירות והוא לא סופית רוצה – אני יוצאת טמבלית עם אגו פגוע, לא יכולה להראות את פניי בעבודה לפחות שבוע. אם הוא רוצה – אז אין בעיה בכלל, אבל אם הוא מתחיל עם השאלות שלו – מה יקרה אח"כ – אני שוב בבעיה. אין אח"כ נעל – אני רוצה לבצע בך את זממי וללכת חזרה למקום שממנו באתי!
בכל מקרה – מחר אני חותכת לכאן או לכאן (ואני לא מאמינה את הסט של הלבנים הסקסיים שלי ביזבזתי לשווא!).
לילה טוב!