כשהתחברתי היום לאינטרנט חשבתי על הפוסט שאני אכתוב היום. החלטתי לתת לכם מנוחה מהמרדף הבלתי פוסק אחרי מ' – עלוב הנפש שמעודד את רוחי בחודש האחרון ולכתוב עליי. דברים אחרים שקורים אצלי סתם כדי לנקות את הראש מכל הזבל שהצטבר ונערם לי במוח – ואתם קורבנות תמימים ומסכנים תצטרכו לקרוא (או לא...). ואז נכנסתי לאתר – כמו תמיד קראתי כמה קטעים בעמוד שער – כרגיל מככבת בו GB – וכהרגלי קראתי את הפוסט שלה שקצת הוציא אותי מהפוקוס של מה שרציתי לכתוב וגרם לי לתהות על כמה דברים בתגובה לתגובה שלה על הקטעים שלי.
אז אחותי, העלית כמה נקודות מאוד מעניינות כמו השאלה: מה עדיף להיות מאוהבת במישהו שלא רוצה או לא להיות מאוהבת בכלל (או בקיצור – להיות או לא להיות)? אז התשובה שלי היא שתמיד עדיף להיות מאוהבת – כי ככה יש על מה לקטר ואפשר לנפח לחברה' את המוח בתלונות... עכשיו ברצינות: אחרי השנה האחרונה שעברה עליי אני יכולה להגיד בלב שלם: עדיף שתהיה אהבה/הידלקות/קליק מהסיבה הפשוטה שזה עושה כיף. גם אם הוא לא אוהב בחזרה (ובמקרה של מ' אני עדיין בספק בעניין... – אבל הבטחתי לו לדבר עליו היום!) כשאת קמה בבוקר ואת יודעת שתראי אותו – את תתלבשי יותר יפה, תשקיעי בעצמך טיפה יותר, אולי אפילו תחייכי בדרך לעבודה/לימודים יותר ממה שהיית אם לא היית רוצה את תשומת הלב שלו. אני יכולה להגיד שמאז שהסכמתי עם עצמי על זה שאני אכן דלוקה עליו הייתי הפוכה – ימים ככה וימים ככה. הייתי נחמדה אליו יום ומגעילה אליו יומיים ואז כש"החלטתי" ודסקסתי את זה עם חברה מהעבודה החלטתי למשוך את תשומת ליבו – זה עוזר כשאני מחייכת וזה עוזר כשאני מתלבשת יפה – ומה אתם יודעים השבוע התאפרתי פעמיים לעבודה – אני ממש מדרדרת...
אני ילדה שמאוהבת באהבה ובדרמה וכל זה מתחת לקליפה צינית עבה וקרירה מאוד שקשה לחדור אותה. כל הבחורים שהכרתי חושבים שאני "בעלת מאפיינים גבריים" לרוב. יש לי ידיד שאומר שאני החבר הכי טוב שלו. בגלל שהוא מכיר אותי מעולה הוא גם מכיר את הצד הנשי והאומלל שלי. זה שמאוהב באהבה ומכור לכאב ולשברונות לב. אני לא יודעת אם הוא (מ' – לצורך העניין) רוצה אותי או לא. יש פעמים שאני משוכנעת שכן ויש ימים שאני בטוחה שלא, אבל כיף לי, כי לי לחייך כיף לי להתלבש, כיף לי להסתובב איתו בעיר שאני כ"כ שונאת, כיף לי לשכב לישון ושהוא הדבר האחרון שאני חושבת עליו וכיף לי לקום בבוקר כשהוא הדבר הראשון שאני חושבת עליו. מצחיק אותי לחשוב שכל יום חמישי אני מתבעסת מהסידור עבודה שלנו כי לא נתראה ובמהלך השבוע לגלות הפתעות. כיף לי שהוא עונה לי ל- SMS ומתעניין בשלומי וכיף לי לקבל ממנו מיילים מקניטים ולהקניט אותו בחזרה.
אז התשובה שלי לתהייה שלך היא חד משמעית: כן. עדיף להיות מאוהב כי כשאתה לא מאוהב ולא מתאושש מפרידה אז הימים עוברים אמנם מהר יותר, הזמן רץ – אבל אז אתה עוצר וחושב: "לאן יש לי למהר?!" כשאתה בסטטוס קוו ריגשי זה לא בהכרח משהו חיובי בעיניי (וגם לא שלילי – בגלל זה זה סוג של סטטוס קוו...) ואולי עדיף שיהיה משהו שייפר את האיזון במקצת – לכאן או לכאן ותמיד עדיף החיובי (אהבה – גם אם היא חד צדדית – עד שמוצאים מישהו אחר "להתביית" עליו...) מאשר שברון לב (שבו בד"כ כל הצדדים אומללים – גם הנפרד וגם הפרוד...).
אז אני בחרתי את שלי, אני מקווה שאולי עזרתי לך קצת לעשות סדר בראש – וגם אם לא – זו לא בהכרח הייתה המטרה שלי – רק רציתי לדבר עליי ובסוף עניתי על דברים שאפילו לא נדרשתי עליהם....
****************
היום בעבודה סיימתי את המשמרת בשיחה של 21 דק' (וכמה שניות – אבל די עם הקטנוניות...) עם לק'. ניסיתי לפתור לו בעיה תפעולית במכשיר שלו. כשסיימנו את השיחה (לשמחתי בהצלחה – כי אחרי כ"כ הרבה זמן של שיחה הייתי מתאבדת אם הייתי צריכה להמשיך לחפש פתרונות...) הוא אמר לי: "את כ"כ נעימה, השיחה הייתה נעימה ואת היית סבלנית ואדיבה. המון תודה לך" ואני חייכתי בביישנות ואמרתי לו: "תודה" כל הזמן עד שהוא ירד מהקו וניתק את השיחה. זה לא היה משמעותי אם אני לא הייתי מאבדת את הסבלנות אחרי 8 דק' של שיחה ואני שמחה שהוא לא שם לב לזה ושלא נתתי לחוסר הסבלנות שלי להגיע ללק'. אני שונאת את העבודה שלי שנאת מוות אבל אין לי עבודה אחרת ואן לי ברירה אחרת. אבל מה שבאמת תמיד תמיד מנחה אותי כשאני מגיעה לעבודה: הלק' לא אשם בתסכולים שלי, הלק' לא אשם בזה שאני שונאת את העבודה שלי והלק' לא אשם אם בשיחה הקודמת צרחו עליי כמו מטורפים (וברוך השם זה שיחה אחרי שיחה ככה בזמן האחרון...). אני מאוד מאוד שמחה שהלק' שמדברים איתי לא מרגישים שאני שונאת את העבודה ולא מרגישים שאני עייפה מלהקשיב לתלונות שלהם. הכי חשוב לי זה שהלק' שמדברים איתי יהיו מרוצים, ובינתיים (טפו טפו טפו) אני 100% בסקרים. ואני לא סובלת את העבודה שלי... כבר ציינתי את זה?!