יום רביעי 18 מאי 2005
בניגוד לכל שאר הקטעים שנכתבו אחרי שדברים קרו, אני מקדימה הפעם את המאוחר ב – 23 ימים. כי אני יודעת שכלום לא יצא מזה אל הפועל. זה סתם רעיון שעלה לי לראש, איך להפוך את היום הזוועתי והשנוא עליי מכל ליום נסבל ואולי אפילו נחמד.
הכי הייתי רוצה, לכבוד חגיגות רבע היובל להיווסדי מסיבת יום הולדת גדולה. עם בלונים ושתייה ומוזיקה ואוכל וכל החברים שלי. מסיבה עם עוגה שווה שתימשך עד אמצע הלילה. מסיבה שיהיה לי בה הכי כיף בעולם. מסיבה שקרוב לוודאי לא תתקיים.
אף אחד מהחברים שלי הם לא חברים משותפים – כלומר הקשר היחיד שיש בין כל החברים שלי זה שהם חברים שלי ותו לא. הם לא מכירים אחד השני, הסבירות שהם אי פעם ייפגשו היא נמוכה והסבירות שאם הם ייפגשו אי פעם הם יסבלו אחד את השני, היא נמוכה עוד יותר. תמיד חודש לפני היומולדת שלי אני נכנסת למצב רוח הזה. כל שנה. ככה כבר 25 שנים, או לפחות מאז שאני זוכרת את עצמי, וזה כבר מספיק שנים, תאמינו לי. תמיד שנאתי ימי הולדת, אני לא זוכרת חגיגת יומולדת אחת ראויה לשמה שנחגגה לכבודי. ולא שלא היו ניסיונות... בבת המצווה שלי ההורים רצו חגיגה גדולה ואני לא הייתי מוכנה לשמוע על זה. זה לא עזר לי. כל קרובי המשפחה והחברים נאספו לכבודי ואני הייתי כל הערב עם פרצוף סובל. הדבר הטוב היחיד שיצא לי מזה זה תמונה שלי עם סבתא שלי ז"ל שנפטרה כמה חודשים אח"כ. את ה-SWEET SIXTEEN שלי אני לא זוכרת כ"כ. אני רק זוכרת כמה חברה' פה בחצר כמדומני עושים על האש כשהחברה הכי טובה שלי בחו"ל והחבר הכי טוב שלי שולח לי מכתב משעשע בדואר. זה היה הדבר היחיד שהתליח להעלות חיך על פניי. יום הולדת 18 היה מסיבת הפתעה שכשלה. הייתי אחרי בגרות באנגלית ולמי יש כוח לגשת לבגרות בכלל, קל וחומר ביומולדת? העדפתי לקבור את עצמי בבית ולא לצאת מהמיטה אבל נאלצתי לקום ואחרי המבחן הייתי אצל חברה וכשחזרתי הביתה (ביחד איתה) חיכו לי כל שאר חברי הכיתה וצעקו: "הפתעה!" הם רק לא ידעו שיומיים קודם נתבקשתי להראות מופתעת מאוד ולא להגיע עם פרצוף סובל כמו כל שנה ביומולדת. שנה שעברה זה היה היומולדת הראשון אחרי הפרידה. מי בכלל חשב על מסיבה או חגיגה. הרצון היחיד שהיה לי זה לתלות את עצמי ויפה שעה אחת קודם. בדיוק התקבלתי לעבודה הנוכחית שלי. זה היה מתנת היומולדת שלי מהעולם: עבודה בשירות לקוחות, כפי הנראה לשארית חיי. כל מי שהתקשר נורא ריחם עליי והבטיח לי ששנה הבאה יהיה לי הרבה יותר טוב, כי השנה כבר אכלתי מספיק חרא. כולם שיקרו. לא היה אחד שאמר את האמת: גם בשנה הבאה תרחמי על עצמך, תתגעגעי לא', תשנאי את עצמך ואת היום הזה ותרצי שהוא כבר יעבור ואת תשלימי עם רוע הגזירה: עוד שנה חלפה ולא עשית עם עצמך כלום. לוזרית לנצח. כל שנה שעוברת, אני הופכת להיות יותר זקנה וכלום לא ייצא ממני בסוף.
אני רוצה שהשנה זה יהיה שונה. אני רוצה מסיבת רבע יובל עם בלונים ועוגה שווה והחברים שלי. אני רוצה מסיבת יומולדת עם הרבה אלכוהול ואוכל טוב. אני רוצה כ"כ הרבה דברים, אבל בסוף אני בטח אקח לי משמרת 19 בערב עד 02 בלילה, ואחגוג עם עצמי בעודי עונה: "XXX שלום מדברת MIS. EVIL, במה אוכל לעזור?!"
לילה טוב!
אני
יום שלישי 17 מאי 2005
זה מה שאני חושבת לעצמי כבר מ – 16 אחה"צ. מיד אחרי זה אני ממשיכה במגוון קללות ומסננת לעצמי כוס אמ אמק של העולם במגוון סגנונות אפשריים. אני שונאת אנשים. ואני שונאת את זה שאני צריכה להתמודד עם אותם הדברים כל פעם בוורסיה אחרת. אני שונאת שהצרות שפעם היו שלי הן פתאום גם של אחרים. ואני שונאת את זה שעכשיו הן נראות לי משהו שהוא לא כ"כ נורא, בעיקר מכיוון שאני יודעת שזה כן נורא. אתה מרגיש כאילו נפלו עליך השמיים, כאילו מישהו עקר לך את הלב בכפית ועכשיו הוא מנפנף בו אל מול עיניך.
היום באחת ההפסקות בעבודה אני רואה הודעה מידיד שלי. ההודעה הייתה נורא מוזרה. הוא אמר שאם אני בעבודה לא לצלצל אליו עד שאני מסיימת ואם אני לא בעבודה אז בבקשה לחזור אליו מהר. שלחתי לו SMS שאני אכן בעבודה. ב- 16 אני יוצאת וישר מתקשרת אליו. הוא אומר לי: "את חייבת לבוא. התהפך העולם שלי" ואני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון ומנסה בכיוון אחר. מקווה שאני טועה ויודעת שאני לו. לוקחת נשימה מחייכת חיוך מאולץ ואומרת לו: "מה, גבר, מצאת עבודה חדשה?" והוא עונה לי: "תקשיבי, אני אומר לך שהתהפך עליי העולם!" ואני אומרת לו: "אל תגיד לי" "כן. זה מה שאת חושבת" ואני אומרת: "נפרדתם?!?!?!?!?!?!?!?!" לשמחתי הרבה בדיוק פתחתי את הדלת של הרכב אז הכסא מנע חבטה נוראית ברצפה. "כן" "אני כבר באה" חצי שעה אחרי אני יושבת אצלם בדירה, בוהה בו במבט לא מאמין. יורה אליו 1,001 שאלות. "את שואלת אותי שאלות קשות. הלוואי והייתי יכול לענות לך" אני ממשיכה לירות לעברו צרור נוסף של שאלות והוא שוב פעם אומר לי: "אין לי מושג מה להגיד". אני מבינה שאני שואלת את הבנאדם הלא נכון. 5.5 שנים הם ביחד. מה לעזאזל עובר לה בראש שלושה חודשים לפני החתונה. לאן יש לה ללכת?!
העיניים שלו אדומות מבכי. הוא מחייך אליי אבל העיניים שלו בוכות. הלב שלו שבור. אפשר לראות את זה מקילומטרים. אני כבר מומחית לזיהוי לבבות שבורים. אני יכולה להקים מכון זיהוי בע”מ. אנחנו מדברים. החזירה לך את הטבעת? כן. לא טוב. סיפרת להורים שלך? לא. מצוין, אל תספר כל עוד זה לא סופי. היא סיפרה להורים שלה. לא טוב, זה אומר שזה די סופי. אבל היא אמרה שהיא אוהבת אותי. יש לה מישהו אחר? אני חושב שלא, לא נראה לי. אני מקווה שלא כי יש מישהו שאני חושד בו ואם זה הוא אני מוריד לו את הראש. חכה רגע, אל תרוץ לערוף ראשים. אתה לא מלכת הלבבות ואנחנו לצערנו לא בארץ הפלאות. אתה עדיין לא יכול להיות בטוח. טלפון. אמא שלו על הקו. מתי אתה מסיים ביום א' אנחנו צריכים לקנות בדים לשמלה. אני לא יודע, תעזבי אותי נדבר אח"כ. סוגר את השיחה. אני לא רוצה לספר לאמא שלי. היא בטוח תבכה. בינתיים אל תספר כלום לאף אחד. חכה עם זה. אם זה סופי יהיה לך זמן לספר וכולם בסוף ידעו. אם זה לא סופי יותר טוב לצמצם נזקים ושכמה שפחות אנשים יכעסו עליה בגלל השטויות שלה. אני לא מבין איך היא עשתה לי את זה. אני לא יכול לאכול. אני לא יכול לישון. אני מרגיש רע. חכה, זה עוד כלום. אני מקווה שהכל בסוף יהיה בסדר ושהיא סתם קיבלה רגליים קרות וזה יעבור לה, אבל אם זה לא, אני יכולה רק לתאר מה הולך לעבור עליך. הלוואי והייתי יכולה לקחת ממך את הכאב הזה, אני לא רוצה שעוד מישהו ירגיש רע כמו שאני הרגשתי.
הייתי אצלו עד 19 בערב. בזמן הזה הוא התקשר אליה ועמד על כך שהם יפגשו הערב כי הוא רוצה לדעת מה קורה. אני אמרתי לו שכל האמצעים כשרים בכדי להחזיר אותה. מניפולציות רגשיות, בכי, תיאורים מפליגי לכת על העתיד שמצפה להם... הכל. להעמיד אותה בפינה כדי לתת לה להתמודד עם השאלה אם זה סתם רגליים קרות או החלטה סופית שלה. הוא הבטיח לעדכן אותי.
בינתיים אני רק מקללת. כושלאמאמא של העולם.
יום רביעי 11 מאי 2005
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי.
לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה.
אחד הויכוחים הקבועים שלי עם א' היה על בסיס ציונות – תאמינו או לא. כשרק התחלנו לצאת זה היה בערך בתקופה הזו. היה יום השואה ואח"כ יום הזיכרון ואז הויכוח עלה בפעם הראשונה. הוא הביע מורת רוח מהמדינה. גם אני לא מרוצה רוב הזמן ממה שקורה פה, גם אני חושבת שיש מקום להרבה שינויים, אבל אני מסתכלת על המדינה שלנו ואני גאה. אני גאה שב- 57 שנים השגנו הרבה הישגים מרשימים. נכון, רכבת תחתית עוד אין לנו ואני בספק אם תהיה בקרוב או בכלל. נכון, אנחנו עדיין לא יכולים לנוח על זרי הדפנה ולשחרר את כל בני הנוער מההתחייבות והעול להתגייס לצה"ל. נכון, השלטון מושחת ורקוב, רוב הנוער מחורבן – אלים, לא יודע קרוא וכתוב, שטחי. קשה לי להאמין שנוכל לבנות עליו עתיד, אבל אני משתדלת להיות אופטימית.
הויכוח הזה היה ברקע כל תקופת החיים המשותפים שלנו ובכל פעם גרם לי לחשוב האם זה הגבר שאני רוצה שיעזור לי בחינוך ילדיי לאהבת הארץ. כשהיינו בפריז זו הייתה שנת חגיגות ה- 100 למטרו. היינו עם זוג חברים שלו, פלצנים כמוהו, חיים פה ושונאים את המדינה. חולמים לחיות בארץ אחרת. הם עמדו במטרו ואמרו עד כמה שהמדינה שלנו מפגרת והלוואי והיינו כמו צרפת. אני עמדתי שם, אל מול שלושתם ונאמתי להם שבזכות זה שהמדינה שלנו קיימת הם יכולים לצאת ולהסתובב בעולם, יכולים לחיות ולנשום לרווחה שאף אחד לא ייעשה להם משהו רע מבלי שמדינה שלמה תעמוד מאחוריהם. שנכון שאין לנו מטרו וצרפת חוגגת כבר 100 שנים לקיומה של הרכבת התחתית, אבל ישראל עדיין לא קיימת כ"כ הרבה זמן וכבר הגיעה להישגים מרשימים. הם עמדו שם מולי, המומים. לפתע כל אחד מהם שקע במחשבות. א' אמר לי מאוחר יותר באותו ערב שיש בזה משהו ושהוא אף פעם לא חשב על זה. זה החזיק מעמד בדיוק שבוע. יש לו חבר טוב שחי בארה"ב. הוא מעריץ אותו. שואף להיות כמוהו ותמיד אומר שבהזדמנות הראשונה שהוא יוכל הוא עף מפה. כל פעם שהחבר הזה היה מדבר איתו היה ויכוח אידיאולוגי בנינו. כשהוא רצה להשתחרר מהמילואים על 21, אמרתי לו שזה או זה או אני. נכון, לא רציתי שהוא ילך למילואים, לא רציתי שהוא יהיה בג'נין בחומת מגן, אבל אף אחד לא שאל אותי, ואני ידעתי בתוכי שככה זה במדינה שלנו ואין דרך אחרת. הוא היה מדבר על המדינה שלנו ואני הייתי כועסת. ממש כועסת. יושב לו בבועה הרמת אביבית שלו, בלי דאגות, לא מעניין אותו כלום, מרגיש באופן קבוע שהמדינה חייבת לו ולא להיפך. כל פעם שהיה הולך למילואים היה מרגיש שדפקו אותו. כל פעם שהיה צריך לתת למדינה היה מתקומם. מצידו שאחרים ימותו והוא יעזוב את הארץ בהזדמנות הראשונה. אמא שלו גם הייתה כזו ולכן זה לא הפתיע אותי כ“כ. קרובי המשפחה שלו חיים בארה"ב כבר שנים רבות, כל חבריו חושבים כמוהו, ואני הייתי יושבת מולם ולא מאמינה, כל פעם מחדש. אני, שבמהלך ימי בתיכון הייתי בתנועת נוער שהייתה מוציאה אותנו כל שנה למסע בעקבות לוחמים, העברתי מור"קים לחניכים שלי בתנועה ואח"כ לחיילים שלי בצבא יוצאת עם מישהו שהמדינה בשבילו היא מובן מאליו. "הלא אביך ברח מאירופה מידי הנאצים, איך אתה חושב לחיות בארץ אחרת?" הייתי שואלת. "כי המדינה הזאת חרא והיא לא נתנה לי כלום" מי אם לא המדינה הזו נתנה בידך את האפשרות להיות חופשי? להגיד שאתה יהודי מבלי להתבייש? מי אם לא המדינה תציל את התחת שלך כשתלך לעשות עסקים עם חיזבאללה או תשב בכלא במזרח הרחוק בגלל שסחרת בסמים? מי אם לא המדינה שלנו נתנה לך את היכולת לקום יום יום בביטחון מלא שלא ירדפו אותך או יגרשו אותך מאדמתך? מי אם לא המדינה הזאת מעניק לך ביטחון לשבת בבית קפה מתוך ידיעה שיש מישהו שמשגיח עליך?
נכון, המדינה שלנו מלאה בשחיטויות, הכסף במדינה מתחלק לשווים (דוסים) ולשווים פחות (אנחנו), נכון, היו ימים שכל יום מתפוצץ פה אוטובוס וקשה היה ללכת ברחוב מבלי לחשוש. אבל זו המדינה שלנו. זה מה שיש לנו. אין לנו ארץ אחרת. אין לנו לאן ללכת. אנחנו כאן בשביל להשאר כאן ולא בשביל לברוח לארה"ב שמשתמשת בנו כשנוח לה או לארצות אירופה שטבחו בנו כשהן יכלו מבלי מפריע. כשאני שומעת את השיר "אין לי ארץ אחרת" אני מסכימה עם כל מילה. ואני לא צריכה יום העצמאות כדי להגיד תודה על המדינה. אני אוהבת לראות את הערסים עם דגל ישראל אחד בכל צד של הרכב. אני אוהבת את האנשים הפשוטים שיושבים ומקטרים על המדינה ויחד עם זאת מסכימים שזה מה שיש לנו ואין לנו ארץ אחרת.
היא לא מושלמת המדינה שלנו, אבל היא שלנו. ואף אחד לא ייקח אותה מאיתנו. אף אחד. ומי שלא טוב לו ורוצה ללכת שילך. אנחנו לא צריכים אנשים כאלה פה. שיקח את עצמו וילך. ויפה שעה אחת קודם.
יום עצמאות שמח!!!
אני
יום שלישי 10 מאי 2005
לשמחתי אני לא מכירה אישית מישהו שנהרג בצבא. לצערי המשפחות האלה הולכות ומתרבות. המעגל הזה הולך ומתרחב והוא לא לעולם לא יקטן, כי לעולם לא יחזרו האנשים מן המתים. שמעתי היום המון סיפורים של נופלים ולצערי מרוב שמות אני לא יכולה לזכור. אני זוכרת משפט שאמרה אלמנה של חייל שנהרג בג'נין בחומת מגן. היא אמרה שהקולקטיביות של יום הזיכרון עושה לה רע כי זה הופך את בעלה לאחד מיני רבים. פתאום הבנתי עד כמה היא צודקת. פתאום הבנתי עד כמה היום הזה יש בו משהו מוזר. כל שנה אני חושבת על זה. איך האנשים שעליהם בנויה המדינה הזו לא יכולים לחגוג איתנו את עצמאותה. את קיומה של המדינה שבשבילה הם נהרגו. איך אנשים בני 18-20 שכל דאגתם בימים כתיקונם הייתה איפה הם יחגגו את יום העצמאות והאם הם יקבלו שיחרור לחג או לא פתאום קבורים כמה מטרים מתחת לאדמה והחברים שלהם, 24 שעות אחרי הטקס שמאזכר אותם, עסוקים באותה השאלה. זה מעגל שלא נגמר. אנשים מתים בשביל המדינה בעוד אחרים לא נוקפים אצבע. ואני לא מדברת רק על החרדים. אני מדברת על כל מי שמתחמק מהצבא באמתלות שונות ומשונות, מסרב לקיים את חובתו למדינה ואח"כ יושב לו ממרומי ביתו ומעביר ביקורת. אני מדברת על אמנים ושחקנים ודוגמניות וחרדים וסתם משתמטים למיניהם.
המדינה שלנו נבנתה בדם וכפי הנראה תמשיך להתקיים רק בדם. אנשים יושבים פה בשאננות ולא מוכנים לתרום את חלקם בעוד מלח הארץ, הבחורים הטובים ביותר שלנו הולכים ונהרגים בקרבות הגנה על המדינה. אנחנו נשארים פה, עם כל החמקנים, הפחדנים, אלה שדואגים שהפרסום יברח מהם אם הם ייתרמו את חלקם למדינה, אלה שיושבים על התחת ומתנדנדים באמתלה של תפילה לשלומה של המדינה. האנשים הטובים שלנו נהרגים והפרזיטים נשארים פה, איתנו, לחיות על חשבוננו, לקטר על התקשורת שנכנסת להם לחיים, להתחתן כדי לא לשרת ועוד לחרבן על כולנו כי הם כוכבים. ואנחנו, העם הקטן, צריך לשרת אותם ולהגן עליהם בזמן שהם עושים כסף. אני שואלת את עצמי, האם ביום כזה מצפונם של החמקנים נקי. האם ביום כזה הם יכולים להרים את הראש ולהסתכל למשפחות השכולות בעיניים. מה מרגיש אדם שמתחמק ביום כזה אל מול הכאב? לאיזו רמת צביעות הוא מסוגל להגיע?
נכון, לא שירתתי ביחידה סודית/קרבית, לא תרמתי לבטחונה של המדינה בהגנה ממשית על גבולותיה ולא יצא לי להשתמש בנשק שנשאתי כנגד האויב או בכלל. אבל את חובתי למדינה אני מילאתי. עשיתי זאת בצורה שבה נדרשתי ממנה לעשות זאת ועשיתי זאת על הצד הטוב ביותר שיכולתי. גם אני קיללתי, גם אני הייתי קמה עם פרצוף זועף, נושאת עיני למדינות בהן בני נוער בגילי הם בני נוער ולא חיילים, גם אני ייחלתי ליום השיחרור שלי מהעול שהוטל עליי. אבל מעולם, מעולם, לא חשבתי על השתמטות. במחזור הגיוס שלי שיחררו כל מי שרצתה כי היה עודף של בנות בצה"ל. אפילו לא עלה על דעתי להימנות על בנות אלה והייתי מוכנה להלחם על זכותי לקיים את חובתי למדינה.
מחר בשעה כזאת אני קרוב לוודאי אהיה באיזו מסיבה, או עם חברים או אפילו סתם עם כוס קפה ועוגה בבית. אחגוג את עצמאותה של מדינה ישראל ואהיה חופשייה מדאגה לבטחוני האישי. אני אחייך ואהיה שמחה וישנה סבירות גבוהה ביותר שמה שיזכיר לי את יום הזיכרון יהיה הפוסט הזה או לוח השנה, כי לשמחתי זה רחוק ממני. אני מכירה כמה אלפי אנשים שבשבילם זה לא יהיה ככה. שהם אמנם יצאו ויחגגו ויבלו ויחייכו אבל משהו בהם מת. ולא יקום לתחייה לעולם. משהו נלקח מהם ולא יוחזר להם. הכאב שלהם ילווה אותם עד יום מותם בשמחות ובכאב.
אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לבן דודו של מי שהיה חברי הטוב ביותר במשך המון זמן. אני רוצה להקדיש אותו לרותם. שאמנם לא הכרתי אותו אבל זו דרכי לאזכר מישהו מבין הנופלים בכדי שלא יהיה אחד מאלפים.
לילה טוב יום עצמאות שמח לכולם. אל תשכחו בזכות מי אנחנו חוגגים.
אני
יום שני 09 מאי 2005
תמונה ראשונה: אני עומדת ליד הבית שהיה שלנו. אני מרגישה מלאת ביטחון ומתחילה לצעוד לכיוון האוניברסיטה כפי שעשיתי מדי בוקר. חברה שלי מצטרפת אליי, שואלת אותי איך אני מרגישה עכשיו כשאני יודעת שא' יוצא עם מישהי אחרת. אני לא עונה לה. תמונה שנייה: אני עומדת ליד החלון של המטבח מחוץ לבית שלנו. החברה החדשה שלו מסתכלת עליי מהחלון ואני עוברת לצד האחורי של הבית לחלון חדר השינה. בדרך אני פוגשת את שמוליק השכן שלנו ובת זוגו. הוא שמח לראות אותי, שואל לשלומי ואומר שחבל לו שנפרדנו כי היינו זוג נחמד אבל גם החברה החדשה שלו נראית נחמדה. אני שואלת אם הוא יודע איך הם מסתדרים. בסדר. לפחות כמו שהייתם הייתם ביחד. הוא אומר שא' נראה פחות מאושר מאשר שהיה איתי. תמונה שלישית: אני עומדת מול החלון של החדר שינה. היא מדברת אליי לא יפה ואח"כ קוראת לא'. אני מתחבאת מאחורי השיח. הוא כועס עליה נורא על איך שהיא דיברה אליי. הוא מחפש אותי, אני רואה אותו והוא לא רואה אותי. הוא נראה עצוב. אני רוצה לקום ולחבק אותו. הם יוצאים יחד מהבית והולכים. אני מתעוררת.
רע לי. אני רוצה לבכות ונגמרו לי הדמעות בעיניים. אני חושבת שאני אוהבת אותו. מקנאה בחברה החדשה שלו. אני כועסת שהוא עם מישהי ואני לבד. אני רוצה שהכל יחזור לקדמותו ונהיה ביחד. אני רוצה שהוא שוב יקרא לי "צוצ" (שם חיבה מטופש שהיה לנו...). אני רוצה לכעוס עליו שהוא התקשר לחברה שלי ואני רוצה לכעוס על חברה שלי שסיפרה לי. עד שזה קרה ידעתי שהוא לא רוצה אותי והיה לי קל עם הידיעה הזו כי בקלות יכולתי להגיד עליו דברים רעים וככה לנחם את עצמי. עכשיו אני מרגישה אשמה כי הוא רוצה אותי חזרה ואני לא רוצה אותו ולכן אני אשמה באומללות שלי. וגם שלו. למרות שמגיע לו. מגיע לו להרגיש רע. מגיע לו שהוא מכה על חטא שנה אחרי. מגיע לו שהוא לא מוצא מישהי כמוני. מגיע לו שרע לו.
- - - - - - - - - - -
אחרי הלילה הזוועתי שעבר עליי התעוררתי הבוקר מצלצול טלפון: "למה לא הגעת למשמרת?" שואל אותי הקול ואני עונה: "כי החלפתי עם ק'. היא אמורה לעבוד במקומי" "טוב, אנחנו נסדר את זה... תגיעי בערב כמו שהיית צריכה" אני בטוחה שעבדו עליי. מזנקת מהמיטה מתקשרת לק' שישנה שנת ישרים: "תגידי, את נורמאלית? ביקשת שנחליף משמרת ואז את מבריזה?" "מה פתאום, זה היה שבוע שעבר..." "את אמרת שאת לא רוצה לעבוד היום בערב ואני הסכמתי לוותר לך על הבוקר שלי, בשביל שתהיי פנויה. אמרת שאם אין לך ברירה את תקומי בבוקר אבל את חייבת את הערב פנוי...!" אני מזדעקת. "לא, אבל אני מסרתי את הערב שלי..." "תקשיבי, אני לא מדמיינת...! היו איתנו עוד בנות ששמעו את זה...!" השיחה הסתיימה בלי תוצאות ממשיות. אני מתקשרת היסטרית למנהל שלי: "בוקר טוב" הוא עונה באדישות. "אתה לא תאמין...!" אני מתחילה: "קודם כל תנשמי עמוק. אין לך מה להלחץ" "אבל אתה לא יודע, אני החלפתי והיא לא הגיעה..." "אני יודע. הייתה אי הבנה. החוסר יירשם על שמה ולא על שמך אל תדאגי. את מכוסה. תגידי, את תוכלי להגיע בערב?" "כן, בטח מתי שתגיד לי. אפילו עכשיו!" "עכשיו בוקר. תבואי כמו שתיכננת ב- 19 בערב" "טוב, תודה, אתה לא מאמין איך זינקתי מהמיטה..." "זה בסדר, נתראה בערב"
אני יותר לא עושה טובות לאף אחד אף פעם....!
יום טוב.
אני
יום רביעי 04 מאי 2005
לפני כחמש שנים גילו לסבתא שלי גידול. סרטן השד. היא, כמו גיבורה אמתית, התמודדה מולו, ולא בכתה אפילו פעם אחת או אמרה שקשה לה. היא הייתה חזקה כ"כ ולימדה אותי הרבה על חוסן נפשי. היא עברה ניתוחים וכימותרפיה ובסוף הכל היה בסדר. אמנם נשר לה כל השיער אבל אנחנו והיא בחרנו להתייחס לעניין בהומור ולא בצורה קשה. היא הייתה קושרת מטפחת על הראש ואנחנו היינו קוראים לה "הרבנית". זו הייתה דרך ההתמודדות שלנו מול זה. הדרך הזו עבדה. היא שמרה על ראש פתוח והומור בריא וזה מאוד עזר לה ולכולנו.
ביום שישי שעבר הלכתי אליה הביתה. כשיצאתי מהבית ליוותה אותי תחושב לא טובה, שאני אמצא אותה במצב קשה. לשמחתי היא לא הייתה במצב שבו חשבתי שאמצא אותה, לצערי, המצב לא היה טוב בכלל. כשנכנסתי אליה היא אמרה לי שאין לה תחושה ביד שמאל. הייתי בטוחה שזה מהלב. היא אמרה שלא נראה לה כי זה רק הרגשה כאילו נרדמה לה היד. אחרי כמה דקות היא איבדה את התחושה בצד שמאל של הפנים ואני ידעתי כבר שזה לא טוב בכלל, ובטוח כבר לא מהלב. קראתי לאמא שלי שקבעה שאין מנוס מלנסוע לביה"ח. אשפזו אותה עם חשש לשבץ שמהר מאוד התחלף בחשש לגידול. הפעם בראש.
הרגשתי במשך שלושה ימים אשמה גדולה מאוד. אני יודעת שזו לא אשמתי אבל ככה הרגשתי. ביום ראשון סיימתי את העבודה והלכתי אליה לביה"ח. ישבתי אצלה עד הלילה. בערך 5 שעות. צחקתי איתה ודיברתי איתה והרגשת האשמה שלי אמנם ירדה, אבל הכאב בלב ממש לא. ביום ראשון ישבתי בקפיטריה בעבודה ובכיתי כמו ילדה קטנה. אף אחד לא הבין מה קרה לי פתאום, אבל אני ידעתי שזה לא פתאום כי מהבוקר הרגשתי את גוש הדמעות מאיים לפרוץ מתוכי.
אתמול סבתא חזרה הביתה והיום היא שוב אושפזה – שוב, איבוד תחושה בצד שמאל, מחר ידעו סופית מה ולמה. סבתא שוב לא פה.
אני כ"כ אוהבת אותה וכ"כ קשורה אליה ואני לא רוצה שיקרה לה משהו רע. אני יושבת אצלה כל יום כמעט, היא כל הזמן אומרת לאמא שלי שאני הבת המאומצת שלה. ככה היא קוראת לי. מכל הנכדים והנכדות אחותי אחי ואני הכי קשורים אליהם – אליה ולסבא, ולפעמים נדמה כאילו הם אוהבים אותנו הכי הרבה. אנחנו באים אליהם מדברים איתם על שטויות וגם על דברים רציניים ולפעמים סתם, רואים איתם טלוויזיה.
יש לי סבא אחד וסבתא אחת. ההורים של אמא שלי נפטרו מזמן. את סבא כמעט ולא הכרתי ואת סבתא אני זוכרת אבל גם הזיכרון הזה כבר מתעמעם עם השנים. אני לא רוצה לאבד את סבא וסבתא שלי. אני רוצה שהם יחיו איתי עוד 50-60 שנים לפחות. אני יודעת שזה לא ריאלי. אני רק רוצה שהם יהיו בריאים. שניהם.
אז סבתא שלי שוב מאושפזת. מחר יגידו לנו סופית האם זה גידול או לא. סבתא מנסה להיות חזקה, אבל הגיל עושה את שלו, והחששות שלה, והיא גם ככה הייתה במצב קשה ודיכאוני מאז שאחותה נפטרה לפני כחודשיים. הן היו קשורות מאוד. בפסח סבתא שלי כ"כ בכתה ואני לא ידעתי מה לעשות, חוץ מלחבק אותה, את סבתא הקטנה שלי. ואני כ"כ מבקשת מאלוהים שאם הוא שומע, שייתן לה בריאות לעוד כמה שנים טובות. ואושר. לכולנו.
- - - - - - -
אני יודעת שהיום ערב יום השואה, ואולי ראוי היה שאני אתייחס לזה קודם. אבל אולי יותר ראוי להיות נאמנה קודם כל לעצמי ולנטיות ליבי. אני לא אוהבת את היום הזה. פעם הייתי שותה בצמא את כל התוכניות והכתבות על השואה והייתי מכורה לזה. כשהייתי בצבא לימדתי את החיילים שלי היסטוריה ובין היתר לימדתי על השואה. הבאתי להם תמונות שצילמתי במחנות ההשמדה והם היו מזועזעים נורא. רובם בכלל לא ידעו על היום הזה הרבה, אלא שמתו יהודים ובגלל זה יש צפירה. אחרי שלושה מחזורים שלימדתי, וכמה עשרות חיילים שבחרתי לזעזע קשות ולטלטל את עולמם עם השואה נגמר לי הכח הנפשי לזה. הרגשתי שהיה לי ייעוד והגשמתי אותו. את כל הידע שצברתי במהלך 18 שנות חיי שפכתי בשנה וחצי על שלושה מחזורים של חיילים שלימדתי. והם בלעו בצמא כל מילה שלי, זכרו תאריכים שיננו אירועים שקרו. הרגשתי ששיניתי משהו. שיש עכשיו עוד כמה עשרות אנשים שלשואה לא הייתה עבורם משמעות ועכשיו יש לה משמעות גדולה.
אני חושבת שחובה להמשיך ולספר להמשיך ולתעד להמשיך ולאסוף מידע. התופעה של אנטישמיות הולכת וגוברת, ואמנם הרגשתי שמילאתי את הייעוד שלי, אבל אני סמוכה ובטוחה שכאשר יהיו לי ילדים גם הם ישמעו סיפורים וגם הם יפעלו למען לא יישכחו 6 מיליון יהודים, גברים נשים וילדים שכל חטאם היה שהם יהודים. יהי זכרם ברוך.
******אקדים ואומר שאני לא מנסה לבצע כאן גניבה ספרותית כלשהי. לא אני כתבתי את הסיפור, אני לא יודעת מי כן ולכן אין לי למי לתת את הקרדיט. אני רק אגיד שאני מאוד אוהבת אותו, בעיקר כי כל אחד יכול לקחת אותו למקום אחר.*********
אדם חולם שהוא מגיע לשערי שמיים כשמגיעה שעתו למות. שם, הוא מביט לאחור ורואה רצועת חוף ארוכה בה נפרשים כל פרקי חייו.
הוא מבחין בטביעות של צעדים בחול. זוג צעדים שלו וזוג צעדים נוסף. "אלה הם צעדיי" מספר לו אלוהים. "ליוויתי אותך, הייתי לצידך ושמרתי עליך לאורך התקופות השונות בחייך."
האדם המשיך וסקר את עברו. לפתע הוא שם לב כי לפרקים מופיע רק זוג אחד של צעדים.
"דווקא בתקופות הקשות בחיי זנחת אותי לנפשי והותרת אותי ביגוני ובמצוקותיי. מדוע?!" זעק כלפיי אלוהים.
אז ענה לו אלוהים: "בתקופות הקשות לא הפניתי לך את גבי, אלא נשאתי אותך בזרועותיי".
יום חמישי 28 אפריל 2005
היום כמעט והתפוטרתי מעבודתי. התנגחתי ראש בראש עם המנהל שלי, ואפילו אני לא האמנתי שככה אני מגיבה על שטות קטנה והכי טיפשית בעולם...
הוא אמר לי לעשות משהו שאני לא הסכמתי איתו. התחלנו לדבר על זה. בהתחלה בטונים רגועים ואז אמרתי לו: "אני לא עושה את זה כי אני לא רוצה. אני אף פעם לא אומרת לך על כלום לא. מה שאתה מבקש ממני אני עושה גם אם אני לא מסכימה, מתוך הערכה מקצועית ואישית אליך. את זה ספציפית אני לא אעשה. זה לא משהו שהוא נוהל של החברה, לא משהו שהוא עקרוני או יפריע למישהו או יפגע במישהו, ואם אתה רוצה, אתה מוזמן לתת לי הערת משמעת והיא תהיה הראשונה שאני מקבלת בכל ה- 11 חודשים שאני פה" והוא ענה כאילו באיום: "זה לא ייגמר בהערת משמעת. את לוקחת את זה למקומות שלא כדאי לך שזה יגיע אליהם" "אין בעיה. אם אתה לא רוצה אותי בחברה אני הולכת" הסתובבתי לכיוון הדלת והתחלתי לצעוד בביטחון שרק אלוהים יודע מאיפה הוא נפל עליי ואז הוא נלחץ: "טוב, תיכנסי למשמרת נדבר כשתסיימי אותה ואם לא תעשי מה שאמרתי אנחנו נראה בסיום המשמרת מה קורה הלאה". ואני, שיודעת על חוסרים של נציגים במשמרת הזו ומנסיון יודעת שחוסרים מביאים לשיחות שממתינות על הקו, לא נפלתי בפח: "אתה רוצה שאני אכנס למשמרת ותפטר אותי בסופה כי יש לך חוסרים. מה אתה חושב שאני לא יודעת?! אין מצב שאני נכנסת ככה למשמרת. אנחנו נסגור את זה ורק אז אני אכנס או אלך" הוא שותק. "אז מה...?" הוא אומר בייאוש אחרי כמה דקות "כלום. אני הולכת הביתה ולא חוזרת לפה יותר." "חכי לי פה. נצא ביחד, נדבר בחוץ" יצאנו החוצה, הויכוח נמשך. וככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מתקפדת ומתעקשת איתו והוא אומר לי: "אני לא רוצה ללכת איתך ראש בראש כדי לראות מי יותר חזק" ואני עונה באדישות אך באסרטיביות: "גם אני לא רוצה ללכת ראש בראש ולכן אני הולכת הביתה ולא חוזרת לפה יותר" הוא ביקש שאני אכנס למשמרת, הוא השהה את הבקשה שלו אליי ואמר לי שאני אכנס ונדבר על זה עוד כמה ימים כדי שהוא לא יגיד דברים שהוא יתחרט עליהם. נכנסתי למשמרת במצב רוח חרא. כל שיחה שלי עם לקוח, במיוחד עם הנחמדים, אני מרחמת על עצמי וכמעט ומתחילה לבכות. פתאום הוא בא, נעמד מעליי, וכשסיימתי את השיחה הוא כיבה לי את הטלפון ואמר לי: "בואי" יצאנו החוצה, ישבנו בשמש והוא אמר לי: "את עושה לי לא טוב. אני יושב על הבמה של האחמ"ש (הוא היה מנהל תורן היום) ואוכל את הלב כי אני לא רוצה לאבד אותך בתור נציגה. את עושה לי דופק מהר ולחץ דם גבוה" "אני לא אשתך – כולה נציגה שלך..." התחלנו לצחוק והוא אמר לי שהוא נורא מעריך אותי ולא מוכן לקבל את זה שאני בשביל שטות מוכנה לעזוב את החברה, שהוא צופה לי עתיד ושיש בי את הפוטנציאל להתקדם ואמר שחשוב לו לדעת שכשאני רואה אותו אני שמחה ולא מתבעסת... הקיצר הוא התחנף קצת, אני התחנפתי קצת בחזרה, ומצאנו פשרה. טיפשית, אבל שנינו הרגשנו איתה טוב. וזהו. אז הפיוז שלי נשרף, שלו גם, הוא כמעט פיטר אותי ואני כמעט התפטרתי וככה נוצר פיוז (שרוף) אחד יותר מדי ואני חצי מיתפוטרת...
לילה טוב וסופ"ש נעים לכולם!
אני
יש דברים שקורים לי שאני מעדיפה לא להשקיע בהם מחשבה. בד"כ הם נחים להם אי שם בירכתי הקופסא השחורה ולא עולים יותר. בספרות המקצועית זה נקרא סוג של הדחקה. שיהיה. בכל אופן – הדברים האלה שבים ועולים אצלי בחלומות בערבוב עם פחדים אחרים שיש לי. הלילה זה קרה לי, התעוררתי עם דופק מהיר ודמעות בעיניים כאילו החלום היה אמיתי. אני לא יכולה להשתחרר מזה, למרות שברור לי שזה היה סתם חלום, לא יקרה בחיים. בכ"ז – זה משפיע עליי ואני שונאת את זה.
אין לי כוח לשטוח בפניכם את החלום, אני לא יודעת עד כמה הוא מעניין, אבל חברה שלי הייתה בו וכנראה כל הכעס שיש לי עליה בימים האחרונים התערבב לי בחלום. אני מאוד אוהבת אותה, אבל בימים האחרונים אני תוהה ביני לבין עצמי אם ההתנהגות שלה מתאימה לי. היא נורא פלרטטנית, בצורה מוגזמת שלעיתים גובלת בזנותיות בעיני. אין לי בעיה עם פלרטטנות, אין לי בעיה עם סקס מזדמן, אבל יש לי בעיה עם ההתנהגות הזו שלה, שפעם אחת כבר הביאה למריבה בנינו. הכי מרגיז אותי שאח"כ היא נפגעת כשגברים יוצאים איתה רק בשביל סקס ולא בשביל לבסס איתה קשר. אני לא אומרת שהם אינטלגנטים גדולים, או מצדיקה אותם אבל יחד עם זאת, אם כשאת מתחילה איתם זה הרושם שאת יוצרת אז למה את מצפה?! אמרתי לה את זה. היא לא יכולה להפסיק כי היא רוצה שיאהבו אותה. אמרתי לה שאין קשר כי כל אחד רוצה שיאהבו אותו, אבל אני לא מכירה הרבה אנשים שהתנהגות כזו גורמת להם להיות אהובים.
היא באמת בחורה מקסימה. אני מאוד אוהבת אותה, אחרת לא הייתי משקיעה בה מחשבה בכלל. היא חשובה לי מאוד, אבל יש דברים שאני לא מסוגלת לסבול. כמו למשל הקטע הזה שלה שהיא תמיד תמיד אומרת לי שאני סתם כבדה כי אני לא אוהבת את אותם דברים שהיא אוהבת. היא אוהבת לצאת לרקוד. אני לא. לא מוצאת שום כיף בלהזיז את הגוף שלי בצורה זנותית כדי שגברים יסתכלו עליי ויתחילו איתי. היא כל הזמן מנתחת את ההתנהגות שלי וזה מרגיז אותי. ואז היא אומרת לי שאני מתרגזת כי האמת כואבת. אני מנסה שוב ושוב להסביר לה שזה לא נכון איך שהיא רואה את הדברים ושהיא כנראה לא מכירה אותי אם זה מה שהיא אומרת עליי. היא בשלה. היא החליטה שאני עקשנית על סתם דברים, שאני הולכת עם הראש בקיר. וזה הכי לא אני שבעולם. נכון אני עקשנית אבל אף פעם לא על סתם דברים. רק על מה שחשוב לי. וזה שאני לא רוצה לצאת עם סתם גברים כדי שילטפו לי את האגו זה לא ללכת עם ראש בקיר. ניסיתי להסביר לה עשרות פעמים שאני לא צריכה ליטופים חיצוניים לאגו, כי אני שלמה עם עצמי וכי אני מטפחת לעצמי את האגו ואני לא צריכה גברים כדי להרגיש טוב. היא אומרת שזה בולשיט, ושאין דבר כזה. אני חושבת שיש דבר כזה. כל בנאדם צריך להיות שלם עם עצמו ולהרגיש טוב עם עצמו גם מבלי שהמין השני ילטף לו את האגו. הכי מצחיק אותי שהיא נורא נורא שיפוטית. היא שופטת אנשים בצורה נוראית (לפחות לי היא עושה את זה) והשבוע כשאמרתי משהו על מישהו אחר היא אמרה לי: "יא, אלוהים, כמה ביקורת בבנאדם אחד!" וזה כבר ממש הרתיח אותי. זה הצליח להרגיז אותי כ"כ משני טעמים: האחד – אני אמנם ביקורתית אבל זה לא בא בצורה שיפוטית כמו אצלה, וזה אמנם נשמע סותר – אבל זה לא... (כמו בשיר מנווה חמציצים). השני – שהיא אף פעם לא אמרה לי את זה עד שמ' קרא לי בפניה "ועדת ביקורת". מאז היא החליטה שאם הוא אמר אז זה ככה (כמו לגבי עוד הרבה מאוד דברים – שאח"כ היא הבינה עד כמה היא הייתה בכיוון הלא נכון וביקשה 1000 פעמים סליחה). ואם אני כבר פותחת את הכל, כדאי שאני אסיים בפעם אחת ואוציא את הקיטור שלי פה כדי שזה לא ייצא עליה, אז יש לה את הקטע הזה שהיא נורא נורא מתנשאת מעליי כי היא בשנה שנייה באוניברסיטה ואני לא התחלתי ללמוד. היא עושה את זה כאילו בדרך אגב: "אני יכולה להסביר לך את זה בהזדמנות – אני כבר עשיתי את הקורס הזה" או משפט המחץ שלה: "את חכמה, אולי את לא מכירה מילים גבוהות כי את לא באקדמיה, אבל את חכמה" – מה לעזאזל את חושבת לעצמך כשאת אומרת לי דברים כאלה?!?!?!?!?!?!?! ועוד לאחת כמוני!!!!! ואח"כ היא אומרת שזה שאני לא מוכנה להתחבר עם כל אחד מעיד על התנשאות וסנוביות. נו, באמת... היא באמת מצפה שאני אענה לה על זה ברצינות?! כי אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא חסר לי מה להגיד. אבל יש דברים שאני פשוט מעדיפה שלא להתייחס אליהם...
אני יודעת שהיא מאוד אוהבת אותי, אבל ככל שעובר הזמן אני מתחילה לתהות אם היא אוהבת אותי בגלל שאני אני או בגלל שהעובדה שהיא מנסה לרדת עליי בכל הזדמנות גורמת לה להרגיש טוב לגביי עצמה. ושלא תבינו לא נכון – היא לא משפילה אותי או מתעללת בי רגשית, כי אף אחד לא יכול לעשות לי את זה, אלא שהיא פשוט מנסה לגמד אותי כדי לפאר את עצמה וכשזה לא הולך לה היא מנסה את התיאוריות הטיפשיות שלה על מישהו אחר, שאולי כן מרגיש מגומד לידה.
זהו, אני צריכה ללכת לעבודה,
שיהיה לכם יום טוב.
אני
יום שלישי 26 אפריל 2005
טוב, כמובן שאין צורך להיסחף, בל נשכח מה אני חושבת על המין האנושי בכלל ועל הסביבה שלי בפרט, אבל לכמה רגעים היום היה לי ממש כיף. חברה שלי חזרה מאיטליה לביקור מולדת של תקופה שלא תפחת מחודש ולא תעלה על שלושה חודשים. אני מרוצה. יש לי שוב את החברים שלי בסביבה שלי.
אז המון חברים (לשמחתי) אין לי, אבל כמו שכתוב פה בצד ימין: אלה שהם כן חברים שלי ראויים להיקרא ככה במלוא מובן המילה.
את החברה שלי הזו הכרתי בצבא. אני זוכרת את היום הראשון שפגשתי אותה. אני הגעתי לתפקיד חדש קרוב לבית, למשך החודשיים האחרונים שלי בצבא. היא הייתה בבסיס הזה כבר שנה וחודשיים וחיכתה שמישהי תחליף אותה ואז אני הגעתי, מסריחה מפז"מ שבאה לעשות בית זונות קל"ב אחרי טחינה של שנה וחצי.
היא חיכתה כ"כ לבואי שסימן עבורה את הגאולה – מעבר לתפקיד אחר. וכשאני הגעתי היא הבינה שאין מה לעשות היא תקועה איתי עד השחרור שלי או ההעברה שלה מה שיבוא קודם. בסוף זה הגיע ביחד באותו שבוע – אני בחופשת שחרור והיא בחפיפה לתפקיד חדש בבסיס אחר.
ככה נהיינו חברות. היינו מגיעות בבוקר ב- 8, ב- 10 כבר היינו שותות שוקו עם קרואסון מהמאפייה ממול, ב- 13 יוצאות להפסקת צהרים של שעה וב- 16 הולכות הביתה.
היה כ"כ כיף... התחברנו מיד. היא רציונאלית אני אמוציונאלית. שני הפכים ובכ"ז, חברות טובות.
היום, כאמור, היא נחתה סוף סוף, אחרי זמן רב שאני מחכה לה. אין תחליף לשיחת בנות פנים מול פנים, למרות שכלולי האינטרנט הרבים. ולכן היו לי כמה רגעים קטנים של אושר.
ומעבר לזה, כל היום חשבתי על א'. כשהתחברתי למסנג'ר ראיתי שהוא החליף תמונה, אז נכנסתי לראות וראיתי תמונה שלו ושל מישהי שאני לא מכירה. פתאום היא התחלפה לתמונה אחרת. שלו על אונייה. והוא שונא מים. מעניין מי הבחורה שבשבילה הוא הסכים לעשות שיט ואיפה זה היה... היה לי עצוב. עדיין עצוב לי. אני מתגעגעת אליו. פתאום אני רואה רק את הדברים הטובים שבו, ואני כל הזמן מזכירה לעצמי כדי שאני לא אשכח לרגע כמה רע הוא עשה לי. ואז אני מרחמת על עצמי.
על כל שלושה צעדים שאני עושה קדימה אני חוזרת שניים אחורה.
יהיה בסדר. אני יודעת שיהיה.
לילה טוב, אני.
יום שני 25 אפריל 2005
של מי האדמה, האויר והים?
של מי העולם?
של מי הזהב והיהלומים?
למה התן מיילל בכרמים?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?
מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מצחיק אותך כשאת עצובה?
עד מתי תהיי שלי?
ולמה את שותקת?
למה יש מלחמות וכאב?
למה אלוהים לא מתערב?
למה כשאת כאן זה עושה לי טוב?
למה יש אנשים שחיים ברחוב?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?
מי אוהב אותך...
של מי האדמה?
של מי הזהב והיהלומים?
איך האביב יודע?
מי אוהב אותך...
מוקדש לשני אלה שאוהבים אותי בלי תנאים, אהבת אמת, שאינה תלויה בדבר ותמיד תמיד מצחיקים אותי כשאני עצובה.
אמנם זה קרה כבר בערב החג, אבל עד כה לא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב. בעיקר כי הייתי עסוקה בלטחון עד דק את העניין ובעוד כל מיני ענייני חג למיניהם.
אז מה כבר קרה שהסעיר את הרוחות וטרד את מנוחתי, אתם בוודאי שואלים את עצמכם. ואני עונה: א'. זה מה שקרה. המטען הזה לא עוזב אותי, היבלת לא מוכנה להחלים. דווקא כשהפצע נסגר והכל נח בשלום על משכבו ומתנהל בסטטוס קוו שנוח לכולם קם אדון א' ומחליט שהוא כנראה, אופס, עשה טעות כשהוא נתן לי ללכת. ואני, שלאחרונה נתקלת ביותר ויותר אנשים עם הצתה של פלורסנט מקולקל שואלת את עצמי: עד מתי?!
הוא לא התקשר אליי, למזלי הרב. לא אני הייתי זו שצריכה להתחבט בשאלה האם לענות לו או לא כשהלב שלי דופק במהירות שיא בעוד המספר שלו מהבהב על הצג של הסלולר. חברה שלי היא זו שהייתה צריכה להתמודד עם זה. כי הוא לא מספיק אמיץ או לא מספיק טיפש כדי להתקשר אליי ישירות ולשאול את מה שהוא רוצה.
הוא התקשר לחברה שלי בשבוע שאחרי חגיגות ה- 31 להיווסדו. אחרי כמה דקות של שיחת חולין יצא המרצע מהשק. הוא שאל אותה מה שלום החברות שלה. היא אמרה שכולן בסדר ואז אמרה לו שאם הוא מתכוון לאחת ספציפית שיגיד איזה. הוא התחיל לגחך במבוכה ושאל אותה למה לא התקשרתי אליו לאחל לו מזל טוב ליום ההולדת. באמת, למה? אולי כי הלב שלי היה כ"כ שבור בגללך שלא רציתי לאחל לך מזל טוב? אולי לא רציתי לעורר את מה שכבר נשכח? אולי לא התקשרתי כי כשראיתי את התאריך של היומולדת שלך בסידור עבודה היד שלי רעדה והצטערתי שלא חיכיתי עם זה לסוף המשמרת? אולי כי ביומולדת שלך העדפתי לישון כל היום כדי לא לחשוב על עצם קיומך? כל אלו סיבות מספיק טובות?!
ואז הוא שאל אותה מה איתי ככה. הכל טוב. ומה איתך ככה? היא שאלה. בסדר. אתה יוצא עם מישהי? לא. ניסיתי עם כל מיני בנות אבל זה לא זה. התאכזבתי נורא. מה איתה? הכל בסדר. היא עונה שוב. הוא שותק. היא יוצאת עם מישהו? אתה רוצה שהיא תצא איתך? היא יורה אליו שאלה בחזרה לא מסגירה את מצבי (העגום, יש לאמר). לא, אבל אני חושב שזה לא מנומס לא להתקשר אליי ביומולדת. זה לא קשור לנימוס. אתה לא רצית אותה, לא רצית שום קשר איתה. היא אמרה לך שאם זה לא אז זה לא בכלל ואין פה אולי ונראה ונשאר ידידים. הכל או כלום. אז למה שהיא תתקשר אליך?! כי זה לא מנומס לא להתקשר. אין קשר לנימוס. אם היא לא הייתה אומרת לך שלום כשהיא רואה אותך ברחוב, זה באמת לא מנומס, אבל לא להתקשר אליך זה לעשות בחכמה. אני לא יודע... מה אני אגיד לך... אתה רוצה שאני אברר בשבילך אם יש מצב שתחזרו? אני לא יודע. אני חושב שזה לא מנומס לא להתקשר ביומולדת שלי. אין קשר לזה, כבר אמרתי לך. אתה רוצה שאני אבדוק בשבילך? אני לא יודע מה להגיד לך. טוב, אז לא. הפסד שלך.
בהתחלה, כשהיא סיפרה לי היא הזהירה אותי שאני לא מתקשרת אליו עכשיו או בכלל. היא אמרה שהיא סיפרה לי רק כדי שאני אדע שהוא מתחרט. אמרתי לה שאין מצב שאני מתקשרת אליו. ברור שלא. שמחתי על זה שהוא מתחרט, מאוכזב מבנות אחרות, שלא טוב לו ושהוא רוצה אותי בחזרה. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. ככל שחלף הזמן הרגשתי יותר ויותר רע. כשסיימתי להתארגן למשמרת חג (!), המצב רוח שלי כבר היה בשיא המוזרות שלו ובדרך לעבודה כבר זלגו להן כמה דמעות של געגוע והמחשבה על להתקשר אליו הלכה ותפסה תאוצה. אני גם ככה שונאת את החג הזה. אף אחד לא מבין למה. אני שונאת אותו כי בחג הזה הוא תמיד היה בא אלינו. כי בחג הזה אם לא היינו ביחד אז היינו מדברים בטלפון 10 פעמים בערך במהלך הסדר. כי בחג הזה, לפני שנה בדיוק אמא שלו הייתה אמורה לבוא לפגוש את ההורים שלי בפעם הראשונה. והיא לא באה. כי נפרדנו. ואני בכיתי כל הסדר. השנה היה לי מפלט – התנדבתי לעבוד בערב החג. היה לי ממש כיף (יחסית), וגם השכר לא היה רע... כל מי שעבד באותו ערב היה או מהמוקד של דוברי רוסית או מישהו עם תיק משפחתי שעדיף היה שלא יתקיים. לפחות המחשבות שלי היו במקום אחר ולא איתו.
שנה וחודשיים שאני מחכה לרגע הזה. לרגע שבו הוא יביע חרטה. ואז אני אהיה מספיק חזקה להגיד לו לא. שנה וחודשיים אני מחכה שהוא יגיד משהו ואז אני אשאל אותו, איפה הוא היה כשאני הייתי מוכנה לרדת על הברכיים ולהתחנן אליו ולו רק כדי שיישאר איתי מרוב שאהבתי אותו. שנה וחודשיים שאני מחכה שהוא יימצא מישהי וייצא איתה ויבין כמה שהוא טעה ויתחרט וירצה לחזור אליי. אני שמחה שלא התקשרתי אליו. אני שמחה שהייתי מספיק חזקה בשביל לא לעשות את זה לעצמי. אני שמחה שלמרות שאהבתי אותו יותר מחיי, הייתי מספיק חזקה לא להשבר. ביום שנפרדו דרכינו החלטתי שאני לא אתן לאף אחד אף פעם לפגוע בי יותר. שאני לא אהיה יותר חלשה בחיים שלי. שאני לא אוותר על מה שחשוב לי ואני תמיד אלך עם כל האמת שלי עד הסוף. פעם פחדתי להיות לבד. היום אין לי ספק ביכולת שלי להיות לבד, בשלמות שאני יכולה להגיע אליה גם (ובעיקר) כשאני לבד. כן, כמו כולם, גם אני רוצה בן זוג לדבר איתו אל תוך הלילה, שיחבק אותי כשרע לי, אבל לא בכל מחיר. לא במחיר של עצמי. אם אני אמצא מישהו אני אשמח. אבל אם לא אני לא אצטער. אף אחד, אף פעם לא יביא אותי יותר למצב של תלות בו או בקשר בנינו. היום אני כ"כ חזקה שאף אחד, אף אחד לא יכול לפגוע בי. ולא חסרים כאלה שמנסים. הם יכולים להמשיך לנסות. זה לא איכפת לי.
שיהיה לכולם המשך חג שמח,
אני
יום שישי 22 אפריל 2005
השבוע (שהיה עמוס מכל בחינה אפשרית...)התווכחתי עם חברה טובה שלי. כ"כ התווכחנו שזה היה כמעט לריב קולני, שמשך אלינו את תשומת לב הסובבים אותנו בבית הקפה השקט יחסית בו ישבנו. ועל מה המהומה? חברות אפלטונית. יש או אין.
ברור שיש. החברה הכי טובה שלי הוא במקרה החבר הכי טוב שלי. אין משהו שאני לא יכולה לדבר איתו עליו. עוד לא נולד כזה דבר: הכל הולך. החל מסתם דיכאונות, יחסים בינו לבינה, סקס וכלה בדברים אחרים ברומו של עולם. אני יכולה לדבר איתו על ה-כ-ל. הוא באמת האדם הכי קרוב אליי שהוא לא מהמשפחה. אני לא יודעת מה אמרתי עליו שהתחיל את השיחה שאח"כ הפכה לויכוח וכמעט לריב. אני בהחלט זוכרת מה היא אמרה שהקפיץ אותי כנשוך נחש (תנסו להגיד את זה מהר, נראה אתכם...!). היא אמרה שהוא מסכים לאינטנסיביות של הקשר שלנו (פעם וחצי בשבוע טלפון זה אינטנסיבי?!) בגלל שהוא מרגיש כלפיי הרבה מאוד. אמרתי לה שברור שזה ככה כי גם אני ככה אליו. זה תפקידו של חברי הטוב. שהוא יאהב אותי ואני אותו. והיא אמרה לי שלא לזה היא התכוונה "אלא לרגשות רומנטיים שאתם פשוט עדיין לא מרגישים בהם, או פשוט לא מודים בהם" בולשיט!!!! זו הייתה התגובה הראשונית שלי ואמרתי אותה בקול רם. מיד אחרי זה הסברתי לה שהקשר בנינו צמוד מהסיבה הפשוטה: במשך כל תקופת ההיכרות הראשונית שלנו גרנו יחד – היינו שותפים לדירה, ואפילו די מוצלחים האמת. בלי מריבות על מה במקרר שייך למי או מתי מנקים את הבית או כל ויכוח אחר שיש בין שותפים לדירה. היא ניסתה להוכיח את התיאוריה המופרכת והמעצבנת שלה ע"י זה שעובדה שהיו תקופות ששנינו היינו לבד ולא חיפשנו בני זוג. הסברתי לה שזה טיפשי. אמנם עובדתית זה נכון, אבל זה בגלל שתי סיבות:
א. אני לא חיפשתי בן זוג כי בדיוק ביטלתי חתונה עם מטומטם
ב. הוא דווקא כן חיפש מישהי וזה שהוא לא מצא מישהי נורמלית לא מוכיח שום דבר כי יש הרבה בנות זבל ומעט בנות איכותיות.
היא אמרה שאם אנחנו יוצאים ביחד לבד לפעמים בטוח יש לנו רגשות אחד כלפי השני כי לא יכול להיות אחרת. היא אומרת שלא ייתכן בשום מצב שיהיה בחור שיהיה זמין בשביל בחורה כל זמן שהיא צריכה ממנו משהו (בד"כ אוזן קשבת) מבלי שהוא "יהיה חולה לה התחת" (ביטוי גועלי שהיא מרבה להשתמש בו...). לשווא ניסיתי להסביר ואפילו אמרתי לה שהיא כנראה לא יודעת מה זה חברים אמיתיים ואני מרחמת עליה. היא נעלבה ושאלה אם יש סיבה שאני מורידה עליה את העצבים שלי, ואני בכלל לא הייתי עצבנית אלא רק נורא עייפה. החזרתי אותה הביתה תוך ציון העובדה שאני עושה את זה מוקדם מהצפוי כי אני נורא אוהבת אותה אבל יש לי כמות מוגבלת של זיוני שכל שאני יכולה להכיל ביום אחד והיא בהחלט מילאה את המיכסה. אחד הימים הנדירים שהמיכסה התמלאה עד אפס מקום. זה בסדר, היא אמרה עליי את אותו דבר...
אני לא מאמינה במה שהיא אומרת. אני מאמינה בזה ששני בני אדם יכולים להיות קרובים גם אם המין שלהם שונה. אין כזה דבר שבחור נחמד לבחורה רק כי הוא רוצה ממנה משהו. אני יודעת בוודאות שאין דבר כזה. אני יודעת בוודאות שהוא לא מרגיש כלפיי כלום (למרות שגם א' תמיד טען שיש שם משהו, אבל הוא באמת מטומטם) וגם מעולם לא הרגיש. הוא לא רואה בי בת זוג פוטנציאלית בדיוק כמו שאני לא רואה את זה בו. אני יודעת שהוא לא נמשך אליי ואני לא אליו (למעט פעם אחת, לאורך כל הקשר שלנו. זה היה קצת לפני שהוא עזב את הדירה, הוא לבש איזה חולצה והרגשתי שהוא עושה לי את זה. זה היה למשך שנייה וחצי בדיוק ועבר כלעומת שבא, אבל אני לא אכחיש שזה היה). בכל מקרה שנייה לפני שהיא ירדה הסכמנו שלא להסכים והיא סיכמה במשפט "אנחנו עוד נראה..." מה נראה?! אין מצב!!! אמנם הכי כיף לי איתו בעולם, אני מרגישה הכי בנוח איתו שבעולם, אבל אין מצב שיהיה בנינו משהו. מעבר לזה – וזה בדיוק מה שניסיתי להסביר לה: יש לו חברה שהוא מאוד אוהב אותה, ואני הכי שמחה בשבילו בעולם. היא אמרה שאני בטוח מקנאה וניסיתי להסביר לה שאני ממש ממש לא מקנאה אלא באמת שמחה בשבילו כי נראה שהוא שמח איתה וזה הכי חשוב לי. היא אמרה שאני בהכחשה.
ואני רק רוצה לשאול: מתי נפל העולם הראש והוחלט שבחור ובחורה לא יכולים להיות בקשר חברות שהוא לא רומנטי?! ויותר מזה: איפה אני הייתי כשזה הוחלט, ולמה לא מספרים לי שום דבר בבית הזה?!
ביי לכם,
אני
יום חמישי 21 אפריל 2005
תמיד כשאתה בא
אני טיפה יותר
יודעת שאסור
אבל זה לא עוזר לי
לא עוזר
כשאתה בא
אני שומרת מחזיקה
עד שהכל עובר
אני יודעת למה באת
ומה אסור שייאמר
תמיד כשאתה בא
אני טיפה פחות
מרוקנת מעצמי
אבל שומרת עוד כוחות
כשאתה בא
אני נופלת בגללך
אני רוצה לבכות
אני יודעת למה באת
ומה אסור לי לצפות
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
תמיד כשאתה בא
אני כאילו קצת
יודעת שאסור
אבל כבר לא אכפת לי
לא אכפת
כשאתה בא
אני כאילו מוכנה
לקום להיעלם
אני יודעת למה באת
ומה אסור לי לדמיין
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
אולי אצליח יום אחד לצאת
אולי תראה בי מה שאני באמת
פשוט שיר מקסים.... שיהיה חג אביב שמח לכולכם.
אוהבת אתכם,
אני
יום שני 18 אפריל 2005
ככה אני מרגישה. עכשיו יותר מתמיד. לפני איזה 1/2 שעה אני מקבלת הודעה ממ': "תחזרי אליי דחוף!" מה כבר עשיתי הפעם?! אני מריצה בראש את כל מה שקרה או לא קרה בשבועיים האחרונים. כלום. ממש ממש כלום. אולי הוא כועס על אתמול, אבל זו הצתה מאוחרת אפילו בשביל אינטלגנט מהסוג שלו – הייתי מצפה שאם הוא מתרגז מזה שיגיד באותו יום או מקסימום בערב, אבל 24 שעות זה הרבה אפילו בשבילו... חוזרת אליו בניסיון לברר מה כבר עשיתי עכשיו?! ואז הגיעה התשובה, שאם היא לא הייתה מרגיזה אותי הייתי מתפוצצת מצחוק וטורקת לו את הטלפון (מה שהייתי צריכה לעשות בכל מקרה...). במקום זה אני מנסה לדבר עם הבנאדם ולברר מה כ"כ מרגיז/מלחיץ אותו. "את ממשיכה לכתוב עליי!" הוא קובע עובדה חד משמעית, כאילו הוא גילה את אמריקה ועכשיו הוא רץ לספר לחברה'. "נכון, ואני אמשיך לעשות את זה כי אני אכתוב מה שבא לי ועל מי שבא לי, אני לא חייבת לך דין וחשבון. אף אחד לא מינה אותך לצנזור הראשי של ישראל" "אבל את פוגעת באנשים" "אמרתי לך כבר פעם – שאני אמשיך לכתוב מה שבא לי ואמרתי לך מראש שאם אתה מתכוון לקרוא את זה תיקח בחשבון שאולי תיפגע מזה ושאני לא מתכוונת להתנצל..." אבל לדבר איתו זה כמו לדבר אל הקיר. מישהו אמר לי עליו פעם: "כשאת דיברת הוא בטח שמע בראש רק את הציפצוף שמעיד על סיום השידורים בערוץ הראשון, זה עם הקובייה הצבעונית". סביר מאוד להניח שזה מה שקרה גם הפעם. אטום. לא מבין שאין לי קשר אליו, לא רוצה קשר אליו, ואם הוא מתרגז אז שייבושם לו. אני לא מתכוונת להתנצל. לרגע הרגשתי כמו עיתונאית לוחמת שמה שהיא כותבת משפיע על אנשים... משעשע וטיפשי כאחד. אני לא מחשיבה את עצמי לאיזה מביאת בשורה לאומה ולקהל הקוראים (שמסתבר לי מיום ליום שהוא לא מצומצם כמו שחשבתי בהתחלה...) שמקפידים לקרוא את ההבלים שאני מעלה כמעט מדי יום לבלוג שלי. אמרתי לו שאני לא מבינה למה תמיד כשמשהו קורה בחיים שלו איכשהו אני אשמה. הכי קל – להאשים אותי. אני הרי לא בנאדם, לי אין רגשות. אם יצבטו אותי אני לא אצתבט... חברה שלי אומרת שזה בגלל שאני בנאדם חזק ושלם. אני אומרת שזה בגלל שאני פשוט עייפה מלהתמודד עם שטויות. רוצים להפיל עליי את הנעלבות שלכם – בבקשה. אני פה. אני תמיד אשמה. זיהום הירקון? אני אשמה. הסיכסוך הערבי ישראלי? כמובן שאני! הפצצה בהירושימה? גם כן אני. עכשיו נראה אם למישהו יש בעיה עם זה!!! מה תעשו לי?!
אין לי כח לשטויות האלה ולמשחקים בחרא. כשריכלו עליי במוקד הוא ביקש ממני לא להתרגז אם לא בשבילי אז בשבילו (משחק אותה כאילו איכפת לו...). עכשיו כשהתהפכו היוצרות ויש אולי איזשהו סיכוי שידברו עליו (קלוש ביותר, אבל מילא, מר מגלומן אגוצנטרי בטוח שהעולם מסתובב סביבו... שייבושם לו...) הוא בלחץ. מאשים אותי בסיכסוך אפשרי. זה הכי מרגיז אותי. במשך שלושה חודשים, כמעט מדי יום אנחנו מדברים על הרבה דברים. אני מבליגה על דברים שנאמרו עליי ע"י חברים שלו כדי לא לסכסך בינו לבינם, אני עושה בשבילו כ"כ הרבה, לא מתוך אינטרס כלשהו אלא מתוך זה שאם בנאדם מבקש עזרה אני אעזור לו, ובסוף כל מה שהוא חושב עליי זה דברים שליליים. הוא החליט שאני הייתי המניאקית בכל הסיפור שהיה בנינו. בגלל שנעלבתי ממנו כי הוא חצה את הגבול פעם אחת יותר מדי. אחרי כ"כ הרבה דברים שעשיתי בשבילו הוא החליט שאני מניאקית. שאני לא בסדר. הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת. זה מה שהכי הרגיז אותי בסיפור הזה והיום זה צף ועלה. אם הייתי באיזשהו סטטוס קוו איתו היום זה עבר את הגבול לעבר הרגשות השליליים, שלא לאמר שנאה.
מרוב עצבים אמרתי לו: "אני אגיד לך יותר מזה – מרגע לרגע אני יותר ויותר בטוחה במה שאני הולכת לכתוב הערב..!" וזה מה שעשיתי. חזרתי להיות שוב ילדת דווקא. אני לא מסוגלת יותר עם זה שהוא לא מבין שזה שאני כועסת עליו ופגועה ממנו כ"כ זה לא אומר שאני אזיק לו בצורה כלשהי. מודעת או לא מודעת. אנשים לא מסוגלים להתמודד עם זה שיש אנשים שלא מחפשים נקמה ולא מחפשים להזיק גם אם הרעו להם. אני יודעת שזה שחצני להגיד, אבל אני הפעם מרשה לעצמי להיות שחצנית, כי יש גבול עד כמה שאני אסכים עם זה שטופלים עליי האשמות: אני בנאדם טוב. אני לא מזיקה לאף אחד בכוונה. אני בחיים לא אעשה את זה. אני לא שופטת אנשים, גם אם הם היו רעים אליי. אני לא גורמת לאנשים להרגיש נחותים לידי (למרות שזה הרוב המכריע), ואני לא אעשה שום דבר רע לאף אחד במכוון. ואני משתדלת גם שלא במכוון. אני כ"כ מודעת לסביבה שלי ואני לא אזיק לאף אחד אף פעם. אני מאמינה שכל אחד מקבל את מה שהוא צריך לקבל לטוב ולרע ואני לא אחליט מה מהם זה יהיה. אני מאמינה במשפט חייה ותן לחיות, אני לא מתערבבת לאנשים בחיים לטוב ולרע. והכי מרגיז אותי זה שהוא, אחרי כל הזמן הזה שהוא היה בקשר צמוד איתי (ולא משנה מה היה טיבו) לא מסוגל להבין ולקבל את זה. כנראה שאני באמת מוקפת במטומטמים...
שיהיה לכם ערב טוב,
אני