הכל התחיל יום אחד כשבגלל ביורוקרטיות מעצבנות נאלצתי לעזוב את העבודה שלי בתור מתרגלת. אז אמנם המלגה שלי גדלה בצורה שמכסה הרבה יותר מהמשכורת שקיבלתי בתור מתרגלת, אבל בכל זאת הייתי שמחה לעבודה אמיתית. ואז הגיעה הצעה בדמות עיבודים סטטיסטיים באחד החוגים (הפחות מוערכים בעיניי, יש לציין) באוניברסיטה. את ההצעה קיבלתי דרך אחד המרצים בחוג שלי, שהמליץ בחום על קבלת העבודה מכיוון שלטענתו האנשים שם מקסימים ממש.

אז התקשרתי. ולא ענו לי. אז שלחתי מייל באנגלית וגם בעברית למקרה שמישהו לא אוהב לענות למיילים באנגלית. ולא תפסתי את אותה אישה מקסימה. אז השארתי לה הודעה בטלפון, והיא חזרה אליי, ואמרה שהיא תתקשר אליי למחרת כשיהיו לה יותר פרטים. אבל היא לא התקשרה. וגם במשך החודש שלאחר מכן היא לא התקשרה, אז הנחתי שהעבודה לא רלבנטית כבר.

אחרי חודש היא התקשרה. מילא. שאלתי אותה על הפרטים של העבודה, מה ההיקף, מה התשלום וכאלה. כל מה שהיא יכלה להגיד לי היא שהעבודה מאוד מעניינת ושהם משלמים טוב. עם כל הכבוד לסטטיסטיקה, זה לא מעניין. זה יעיל וחשוב, אבל מעניין זה לא. בנוסף, היא אמרה לי להיפגש עם איזו סטודנטית שלה, כלומר, להגיע לבית של הסטודנטית, כדי לראות את הנתונים וכדי שהיא תסביר לי על המחקר. בלי להגיד לי שום דבר על התשלום על הזמן שלי. אז התקשרתי לסטודנטית ודחיתי את הפגישה בינינו כי רציתי קודם לברר לגבי הדברים החשובים – כמו משכורת! התקשרתי שוב לאותה גברת מקסימה וביקשתי פרטים קצת יותר מדויקים. היא אמרה לי לבקש כמה שאני חושבת, והיא תבדוק את זה. אז ביקשתי 80 ₪ לשעה, כי ביררתי שזה מה שמקובל בתחום, והיא הסכימה. כמובן שרק אחרי שהתחלתי כבר לעבוד היא הודיעה לי שזה נראה לה קצת יקר ולכן היא החליטה שהסכום הזה כולל גם מע"מ. מה שאומר שאני בעצם מקבלת 60 ומשהו לשעה, שזה הרבה פחות ממה שביקשתי, וזה סוג של מניפולציה מכוערת במיוחד, תודו...

נפגשתי עם הסטודנטית ואז הייתי צריכה להיפגש עם הסטודנטית והמקסימה ביחד, אז קבענו, והגעתי. אבל המקסימה איחרה בשעה. ישבנו ודיברנו במשך שעתיים-שלוש ובסיומן גברת מקסימה שואלת אותי "אז איך את עובדת, עם קבלות?". שאלתי אותה איזה קבלות, ואמרתי שציפיתי לקבל תלוש משכורת, כמה מוזר מצידי...  זה אחרי שכבר הקדשתי להן כמעט חמש שעות מזמני (הכנראה לא מאוד יקר בעיניהן...).

אחרי הרבה טרטורים הם הסכימו לא לאלץ אותי לפתוח עסק כדי לספק להם קבלות (כמה נחמד מצידן...), אלא רק ללכת ולסדר במס הכנסה אישור של עוסק מורשה או משהו כזה. באמת נורא נחמד לבזבז עוד שעתיים מהזמן שלי. בנוסף, היא שאלה אותי באיזו תוכנה אני מתכוונת לעבוד, אז אמרתי לה שאני מעדיפה לעבוד ב-SPSS, אבל לא אכפת לי לעבוד גם ב-SAS, מה שהיא יכולה לספק. היא לא יכולה, כמובן. היא ביקשה ממני להשיג את התוכנה מאגודת הסטודנטים, שמוכרת את זה לטענתה ב-5 ₪. אבל זה היה בדיוק תחילת השנה, ואגודת הסטודנטים לא מכרה כלום. אגודת הסטודנטים היתה הרבה יותר עסוקה בלהנפיק כרטיסים מפלסטיק לכל דורש ובכך לתרום את חלקה לזיהום הסביבה. שלא יגידו שלסטודנטים לא אכפת... מה שהם כן אמרו לי זה שהם ימכרו את זה עוד שבוע (וכשאגודת הסטודנטים אומרת שבוע, הם מתכוונים למינימום חודש-חודשיים ככה) ב-100 ₪. שזה כבר כסף. הסברתי לה את המצב במייל וביקשתי החזר בשביל הכסף הזה. היא התקשרה אליי, לא עניתי, היא השאירה לי הודעה שהיא תחזיר לי את הכסף אבל זה ממש לא בסדר שאני מבקשת והמשיכה להתחרע על המענה הקולי שלי. מה לא בסדר בזה, לא הבנתי. לא טרחתי להקשיב להודעה עד הסוף כי אני לא אוהבת שאנשים כאלה נוזפים בי. כמובן שלאחר שבוע ניגשתי לאגודת הסטודנטים ועדיין לא היה להם את התוכנה. היא התקשרה לנג'ס והסברתי לה שאין להם עדיין את התוכנה (לא הסברתי לה על עניין הפלסטיק, כי היא כנראה היתה מחליטה שזו סיבה להאשים אותי גם בחור באוזון). אז היא שוב התחילה לנזוף בי. הסברתי לה שיש שתי אופציות, או שהיא מחכה עד שלאגודת הסטודנטים תהיה את התוכנה ועושה את זה ככה שאני לא אשמע אותה מחכה, או שהיא תספק לי את התוכנה בעצמה. בסופו של דבר, חברה שלי הורידה את זה באופן לא חוקי מהאינטרנט, אמרתי לה שיש לי עותק לא חוקי של התוכנה ואני יכולה להשתמש בו אבל היא צריכה לקחת בחשבון שזה לא חוקי. היא כמובן הסכימה.

ו

אז התחלתי לעבוד וכמובן שזה לקח לי הרבה פחות זמן ממש שחשבתי כי זה היה מסוג העיבודים שכל סטודנט שנה א' יודע לעשות. אבל הסטודנטית שלה לא. וגם לא הבינה מה הפלט של התוכנה אומר. אז הייתי צריכה לבלות איתה כמה שעות בטלפון כדי לנסות ולהסביר. כל דבר לפחות שלוש פעמים בשלוש דרכים שונות.

בסופו של דבר, העבודה נגמרה, או לפחות ככה זה נראה. אז ביקשתי את הכסף. אני יודעת שזה נשמע כאילו אני רודפת בצע, ואני שונאת להרגיש ככה, אבל אני באמת רק רציתי את מה שמגיע לי כי לא עשיתי את העבודה הזו בהתנדבות. זה באמת לא עד כדי כך מהנה, ואני יודעת שזה מפתיע. אז הם טרטרו אותי מפה לשם ומשם לפה ותחתמי כאן, ועכשיו שכחת לחתום כאן, ויש עוד טופס שלא חתמת עליו. ואחרי שסיימתי לחתום על כל הטפסים שקיימים אצל המזכירה שלהם במגירה, שאלתי מתי אני אקבל את התשלום. עוד חודש. כלומר, יותר מחודשיים אחרי שסיימתי את העבודה. מי אמר הלנת שכר?...

ועכשיו, חודש אחרי שהכסף סוף סוף נכנס, התקשרה אליי אותה סטודנטית אינטליגנטית במיוחד. היא שאלה אם יש לי זמן, אז אמרתי שרק אם זה קצר כי הייתי בעבודה (ושום דבר לא קצר כשצריך להסביר לה משהו, גם אם זה להקליק פעמיים על העכבר). היא אמרה שהיא פשוט רצתה לשאול אותי עוד כמה שאלות וזה ייקח בערך 20 דקות. מה שאומר שהשאלות שלה יקחו עשרים דקות, ואני אצטרך להסביר כל דבר לפחות פעמיים, מה שהופך את זה ללפחות 40 דקות. שזה זמן. אז אחרי שעשיתי את החישוב הזה מהר בראש הבנתי שלא יהיה לי זמן לזה ביומיים הקרובים (זה היה ביום שני) וביקשתי שתתקשר ביום רביעי בערב. זה לא רק שממש לא בא לי לענות לה על שאלות בהתנדבות, כי אני מבינה שאין לי ברירה, זה גם זה שאני באמת לחוצה עכשיו כי אני צריכה לסיים לכתוב את הצעת המחקר שלי.

אז אתמול, ב-9:30 בבוקר, מתקשרת גברת מקסימה, ומתחילה לנזוף בי שאני לא מספיק זמינה. הסברתי לה שלא התחייבתי בשום שלב להיות זמינה 24 שעות ביממה, והזכרתי לה שמראש אמרתי להן שיש לי סדר עדיפויות ואני גם עושה דוקטורט במקביל וזה נמצא בראש סדר העדיפויות שלי. זה לא שכנע אותה, והיא אמרה שהיא בכלל לא התכוונה לפתוח את זה לויכוח ושאני אתנצל. רציתי להסביר לה ש"אני מאוד מצטערת אבל לא התחייבתי..." זה לא באמת התנצלות. ושגם ברור לי שהיא לא רוצה לשמוע אותי אבל אם היא רוצה לנזוף בי אני לא מוכנה לשתוק. כי אין לה שום זכות כזו ואני לא יודעת מאיפה היא לוקחת את החוצפה. רק אמרתי שאני לא באמת מתנצלת ושאני לא מחויבת להם להיות זמינה מעכשיו לעכשיו ושיש לי דד ליין שאני צריכה לעמוד בו אז עד יום רביעי אין לי זמן וגם אם היא תעשה סלטות באוויר בזמן שהיא נוזפת בי, זה אמנם מאוד ישעשע אותי, אבל זה לא יגרום לי לדבר עם הסטודנטית שלה לפני יום רביעי. היא אמרה שגם לה יש דד ליין. אני אוהבת נורא שאנשים מחייבים אותי לדד ליינים שלהם. אם יש לה דד ליין שתבקש את מה שהיא צריכה שבוע לפני הדד ליין לפחות ולא יום לפני. וגם הזכרתי את העובדה שאני בעצם עושה את זה בהתנדבות. היא אמרה שהיא מוכנה לשלם על הזמן הזה. נראה, אם יתחשק לי אני פשוט אחייב אותה על עוד איזה חמש שעות (על שיחות אחרות שניהלתי עם הסטודנטית שלה ולא גביתי עליהן כסף) כדי שישתלם לי ללכת שוב למס הכנסה כי זו כבר שנת מס חדשה.

אבל מה שאני באמת לא מבינה זה מאיפה היא חושבת שיש לה הזכות לנזוף בי. אני לא הבת שלה ולא הסטודנטית שלה ואני אפילו לא נחשבת לעובדת שלה. אני יכולה לנזוף בה חזרה באותה מידה. אפילו יותר מזה – אני יכולה לתבוע אותה על הלנת שכר ואני יכולה גם לפרסם את זה שהיא הורתה לי להשתמש בעותק לא חוקי של תוכנה כדי לבצע את העיבודים הסטטיסטיים שלה. בעצם, מי שצריכה לפחד, זו היא. לפעמים אני באמת יותר מדי טובת לב...

הייתי חולה, הייתי עסוקה. שוב חולה, שוב עסוקה. הכל בגלל החורף. אבל באמת שאין לי כח להסביר למה נטשתי את המקום הזה במשך כל כך הרבה זמן. אני רק יכולה לקוות שהוא לא השתנה יותר מדי. אז הנה אני כותבת, שוב. בלי הסברים.

למען האמת, הסיבה העיקרית שהתחלתי לכתוב שוב היא ההרגשה שאין לי מספיק אנשים שאני יכולה לשתף בדברים מסוימים שמטרידים אותי, בעיקר כי הדברים האלה קשורים בהם. בחברה הכי טובה שלי ליתר דיוק. ניסיתי לשתף את החבר שלי, והוא חושב שאני קצת פרנואידית בעניין. ניסיתי לשתף ידיד מאוד טוב מהעבודה, והוא גם אמר לי דברים די דומים. אז אני מנסה את מזלי פה.

הבעיה היא בעצם החבר שלה, של החברה הכי טובה שלי. הם ביחד כבר יותר משנתיים, והיחסים בינינו (כלומר, ביני לבין החבר), אף פעם לא היו טובים במיוחד. פשוט כי הוא לא מסוג האנשים שאני מחבבת, וכי אין לי (או לא היתה לי) האנרגיה לנסות להסתיר את זה. עד שקרו כמה תאקלים בינינו. בעצם, תלוי את מי שואלים. אני לא חשבתי שאלה היו תאקלים, חשבתי שאלה ירידות קטנות והומוריסטיות אחד על השני. לא משהו דרמטי. העניין הוא שמסתבר שאותו חבר אחר כך עשה לה פרצופים של נעלב, ואז היא כמובן, כעסה עליי. אז כשהסתבר שהיא כועסת עליי, ניסיתי להסביר את עצמי. ולמה אני לא מחבבת כל כך את החבר שלה, ולמה בכל זאת אין לי שום בעיה עם קיומו, ועם קיומו לצידה. כל אחד (ואחת) עושה את הבחירות שלו בחיים, ואם זה הבחור שהיא החליטה לאהוב, אז זה מה יש, ועם זה ננצח. או שלא. ומאז אותו מקרה, היא פשוט ביקשה ממני לחרוג ממנהגי ולנסות בכל זאת להסתיר את חוסר החיבה שלי כלפיו. בשבילה. אז הסכמתי. אני עדיין מתקשה לחייך בכל פעם שהיא מספרת לי על איזה משהו דבילי שהוא עשה ושואלת אותי (רטורית, אז מה): “נכון חמוד?” ואני צריכה לענות כן או לפחות להנהן. זה למשל עולה לי בבריאות. אבל מה זה בריאות לעומת חברה טובה. באמת טובה. אז הבלגתי.

עד לפני כמה שבועות. הילד (כלומר, הבחור) נסע ליום אחד לסקי בצפון. והיא לא הצטרפה אליו כי היה לה דד ליין באותו יום. אז הוא יצא מוקדם בבוקר. ומכיוון שהדד ליין עבר לו באותו יום, היא ביקשה ממני שאצטרף אליה לשופינג כדי לחגוג את המאורע. ולא היה לי כח, אבל בסוף היא הצליחה לשכנע אותי. והסתובבנו לנו, עד שהפלאפון שלה צלצל. הילד חזר. הילד התגעגע (רבאק, לא ראית אותה מהבוקר, לפעמים אתה חוזר מהעבודה יותר מאוחר, מה הבעיה שלך לעזאזל???). הילד מסרב ללכת לישון עד שהיא חוזרת הביתה. למרות שהוא נורא עייף. התחלתם להבין למה אני מכנה אותו “הילד”?...

ואז היא, כמו טטל'ה, חוזרת הביתה. למרות שעוד לא יצא לנו לשבת על קפה ולדסקס עניינים חשובים באמת. כי הילד החליט שהיא צריכה לחזור הביתה, ועכשיו. והיא לא היתה כזו, אף פעם. היא לא היתה כזו לפניו. היא לא היתה נכנעת לכל מיני פרצופים פולניים ואינפנטיליים של בחורים. ואני חייבת לשאול את עצמי, מה הוא עושה לה? ולא במובן החיובי של השאלה הזו. אז היא חזרה הביתה.

כעבור כמה ימים ידיד טוב שלי מהעבודה החליט להזמין אותי ואת בן זוגי האהוב (לשם שינוי אני לא צינית הפעם :), עוד מישהו מהעבודה ואת בת זוגו, ואת חברתי הטובה ובן זוגה (=הילד) לערב מונטי פייתון. רצינו לקבוע ל-8:30 בערב, שזו שעה סבירה בהתחשב בעובדה שהיה מדובר בערב של אמצע השבוע. אבל הילד חוזר מהעבודה ב-9. אז דחינו את העניין לטובת הזוג הנדון ל-9:30. במקרה היה ולנטיין, אבל אף אחד מהאנשים המוזכרים לעיל (למעט הילד, מסתבר) לא מספיק קיטשי כדי להאמין שהחג הזה הוא לא המצאה של חברות של כרטיסי ברכה ושוקולדים זולים. אבל הילד היה מדוכא ממשהו מינורי בעבודה. אז חברה שלי אמרה שהיא כנראה תבוא בלעדיו. ניסיתי להסתיר את שמחתי, אני חושבת שאפילו הצלחתי. אבל אז, כעבור חצי שעה, היא התקשרה ואמרה שהילד (שוב) עשה פרצופים ש”מילא אנחנו לא עושים שום דבר רומנטי בולנטיין, אבל לבלות אותו בנפרד? טוב, אני אשב פה לבד בחושך...”. ושוב, הפרצופים עבדו. ואחרי שדחינו את הערב ל-9:30 לטובת הזוג הנדון, שוב הם הבריזו.

לתקופה כלשהי חשבתי שזה נגדי אישית. מה שמסביר את העובדה שבן זוגי האהוב וגם אותו ידיד טוב מהעבודה חושבים שאני פרנואידית. אני כבר לא חושבת שזה נגדי אישית. זה כנראה יותר קולקטיבי. עכשיו אני חושבת שהוא פשוט מנסה לנטרל אותה מכל הדברים שהיא באמת אוהבת לעשות והם לא קשורים בו. להלן דוגמה אחרונה:

הילד הזמין להם חופשה בהפתעה. בצפון. למרות שהוא (כמו תמיד) נורא נורא לחוץ בעבודה. ונורא מדוכא מהעובדה שהוא נורא לחוץ. במקרה, הסתבר שהחופשה תוכננה על היום שבו אחותה הקטנה של חברתי אמורה לסיים קורס בצבא, וטקסים כאלה הם משהו שנורא חשוב לחברה שלי (ואת זה אני יודעת כבר הרבה זמן, עוד לפני שהם התחילו לצאת). והוא עדיין הצליח לעשות מספיק פרצופים כדי שהיא תסביר לאחותה הקטנה שהיא לא יכולה להגיע לטקס סיום הקורס שלה. כי היא יוצאת לחופשה בצפון. וכידוע, חופשה בצפון זה לא דבר שאפשר לדחות בשבוע.

עכשיו, אני באמת לא יודעת מה לעשות. אם אני אגיד לה את מה שאני חושבת זה יגרום לפיצוץ רבתי בינינו. אמנם פיצוץ מהסוג שהקשר בינינו יכול לעמוד בו, אבל פיצוץ לא נעים בהחלט. ויותר מזה - פיצוץ שכנראה לא יביא לשום שינוי. אני יכולה להמשיך לסבול את זה. ולהמשיך לסבול מעויתות לא רצוניות למשמע השאלה (הרטורית, אז מה): “נכון חמוד?”. ולקוות שאם היא לא רואה את הדברים האלה עכשיו, היא לא תראה אותם לעולם, כי אם כן, היא בסופו של דבר תעזוב אותו ותהיה שבורה מזה לגמרי. בינתיים, שני האנשים שדיברתי איתם על זה, ושעל דעתם אני סומכת מאוד, אמרו לי לשמור בלב. עד שזה יעבור מעצמו, או עד שאני ארגיש שאני מסוגלת להתעלם מזה.

דעות נוספות, תגובות וכיוצא באלה, יתקבלו בברכה...

לכל אלה שלא היה להם מה לבחור ורצו לצחוק על כולם ולהצביע גימלאים. לכל אלה שאין להם כח לקרוא מצע של מפלגה אמיתית. לכל אלה שחושבים שגימלאים זה סוג של מחאה. כולכם יכולים להתחיל כבר עכשיו לאכול את הלב. אפילו אתמול.

ותסלחו לי שאני כל כך נחרצת בעניין הזה, אבל זה ברור לי כמו מה שקרה למפלגת שינוי. מפלגה עם מצע של שורה אחת, שורה וחצי במקסימום, היא לא מפלגה ששווה את הפתק. יותר מזה, סביר שהיא אפילו לא תנסה לממש את השורה האחת הזו. ואני באמת רוצה לדעת – מה בדיוק כל הסטודנטים, הזוגות הצעירים, המתלבטים והצפים למיניהם, שבחרו גמלאים חשבו שהם יעשו בשבילם? האם הם יורידו מיסים? האם הם יילחמו להורדת שכר הלימוד המטורף? שכר מינימום? אני לא אומרת שהמצע של המפלגה הזו, אם קיים אחד כזה, הוא לא חשוב. אני חושבת שהוא חלק מאוד חשוב, במצע של מפלגה אמיתית ופחות קיקיונית.

מפלגה שיומיים לאחר היוודע תוצאות הבחירות מתחילה להתלבט האם היא בעד או נגד התכנסות, האם היא שמאל או ימין, חברי כנסת שלא תכננו בכלל להגיע לשם, האם זו המפלגה שמבטאת את המחאה שלכם? אם כן, אז אולי כבר באמת עדיף פתק לבן.

כי למען האמת, ועם כל הסוציאליזם (ויש הרבה) והרצון הטוב (אין הרבה), אני לא מבינה איזו מחאה מתבטאת בקבוצת זקנים שלא יודעים איך בדיוק הם הגיעו לכנסת. קוראים להם "ההפתעה של הבחירות" אבל הבעיה האמיתית היא שהם ההפתעה של עצמם ושל אלה שבחרו בהם. אף אחד לא באמת התכוון שהם יגיעו לכנסת. רק שיצברו כמה קולות פחות מאחוז החסימה, כדי להביע מחאה.

דווקא בגלל שאני מאמינה שחשוב להילחם בשביל פנסיה לכולם ובשביל שמירת הקצבאות, כי אחרת באמת כבר לא תהיה סיבה לקרוא למדינה הזו "מדינת רווחה", אני חושבת שהקולות האלה היו צריכים להיות מתועלים למרצ או לעבודה. מפלגות עם מצע מסודר (למרות שבחרתי מרצ, אני מודה שלמפלגת העבודה, בטעות או שלא בטעות, יצא הפעם צוות לא רע בכלל) שיודעות לאיזה כיוון לפחות פניהן מועדות. מה הדרישות שלהן בכניסה לקואליציה, שמאל או ימין, סוציאליסטי או ליברלי. יסלחו לי כל האנשים שהביאו את שבעת המנדטים האלה לכנסת, אבל אני כועסת עליכם. כועסת על הבזבוז הזה שהיה יכול להיות מתועל לסדר יום אמיתי וחברתי.

2. הנמוכים:

אתמול בשעה 22:00 שודר הסרט של עידן אלתרמן "נמוך". בהיותי נמוכה, אני מרגישה זכות וחובה להביע את דעתי. רבאק, מה הבעיה שלכם לעזאזל? אז אתם נמוכים. סוף העולם. לא היו יכולים להיות דברים יותר גרועים.

לא ברור לי למה לא נתנו לנמוכות לדבר, אלא רק לנמוכים, ופסיכולוגית מטומטמת אמרה שזה גורם לגברים להרגיש פחות גבריים, ולכן, מסתבר, הם יותר חשובים בתור נמוכים. עם כל הכבוד, הסיבה היחידה שהם יותר חשובים היא שהם חושבים שהם יותר חשובים. אני מכירה כמה בנות שהן רק קצת יותר גבוהות מהמטר וחצי הקומפקטי שלי, מה שכמובן גורם להן להרגיש נמוכות, והן לא מפסיקות להתעסק בזה. ובפלטפורמות. ועקבים. ואני ממשיכה ללכת רוב הזמן עם נעלי ספורט.

כנראה שהחשיבות של הפגם שלך נובעת בעיקר מכמה אתה מתעסק בו. אם אתה מתעסק בו המון, הוא הופך להיות הדבר הכי חשוב בעולם, וכך גם החשיבות העצמית שלך הולכת ותופחת. ואם לא, אתה חי עם זה כי אין ברירה אחרת. באופן אישי, אני שמחה שמעט האוכל שכן אכלתי כשהייתי קטנה הלך למח ולא לרגליים. עם כל הכבוד לאינטליגנציה של שחקני כדורסל.

אז היה שם איזה ילד בן 7 שאוהב לשחק כדורסל, אבל מה לעשות, הוא רק 1.23. וההורים שלו כבר קבעו מראש שהוא לא יהיה ספורטאי כי הוא נמוך, אבל הם מוכנים לחיות עם זה בשלב הזה. למעשה, ההורים שלו כל כך מודאגים, שהם מזריקים למסכן הורמון גדילה. ולא משנה שיש לזה סיכונים, ולא משנה שזה כואב, העיקר שיהיה גבוה. ועוד ילד בן 14 שאמא שלו לוקחת אותו כל כמה חודשים כדי שימדדו כמה הוא גבה בחודשים האלה וכדי שהיא תוכל לנזוף בו. לא ברור למה, הוא יכול גם לנזוף בה, כי בעצם האשמה היא בגנים.

אבל חשבתי על עצמי לפני כמה וכמה שנים. אני לא זוכרת שלהורים שלי היתה בעיה גדולה עם העובדה שהייתי קטנה ונמוכה. בעינם, כמו בעיניי, התגובה היחידה שמגיעה לזה היא "אז מה?". ועד היום לא ברור לי אז מה. אז אני צריכה לקצר את הג'ינסים שאני קונה בארץ, כי בארץ, בניגוד לאירופה, אין מידות לנמוכים. ויש לי תירוץ טוב לנסוע ללונדון ולארה"ב כי שם יש מכנסיים עם מידת האורך (או הקוצר) שלי. אני יכולה לעבור מתחת לגדרות בלי שהגב שלי ייתפס, ואני יכולה לישון באלכסון גם אם יש עוד מישהו במיטה. אני לא צריכה להתכופף כשאני נכנסת לחדר ומעטות הפעמים שאני מקבלת מכות בראש מענפים של עץ. ובכלל, הרבה יותר נוח לי לשבת באוטובוסים. יש לי אפשרות לשבת על הכיסא שלי בעבודה עם רגליים מתנופפות באויר. הרבה יותר נוח לאנשים לשבת מאחוריי כשאני נוהגת כי יש המון מקום לרגליים. צריך עוד יתרונות?

הבעיה היחידה היא שאני צריכה לקחת כיסא כדי להביא דברים ממדפים עליונים. כמובן שתמיד אפשר לסנג'ר מישהו אחר להביא את זה, בטענה שאני לא מגיעה. אגב, מבחינת הפוטנציאל לגובה כנראה שאני לא כזו מקופחת. האצבעות שלי ארוכות באופן בלתי פרופורציוני לחלוטין לגוף עצמו. ועדיין אין בי טיפה של חרטה על זה שההורים שלי לא הזריקו לי הורמון גדילה. רק המחשבה על האפשרות הזו גורמת לי לכעוס.

כל מה שרציתי להגיד בזה, היא שההורים אשמים. לא רק בגנטיקה, אלא בעיקר בזה שהם גורמים לילד שלהם להרגיש שמשהו לא בסדר בו כי הוא נמוך מהממוצע. החשיבות של החסרונות נקבעת רק ע"י האדם הנושא אותם, ולפעמים גם ע"י ההורים. אז פשוט תפסיקו לבלבל לי את המח!

אני רואה אותו בזמן האחרון יותר מדי באוניברסיטה, והוא רואה אותי. ושנינו מתעלמים, למה? כי הוא התחיל, זה מה שאני תמיד אומרת. אבל אולי זה לא הדבר הכי נכון. די נוח לי להתעלם ממנו, למען האמת. די נוח לי לראות לו את הכל בעיניים בלי שהוא יגיד מילה, בלי שאני אגיד מילה, אולי כי אני יודעת שגם אם הוא יגיד משהו, הוא לא יעז להגיד את מה שאני רואה.

אני רואה כמה הוא מצטער שזה נגמר. אני רואה שההתעלמות הזו שנוצרה בינינו למרות שאמרנו שנשמור על קשר, היא קשה לו. והיא קשה לו יותר ממה שהיא קשה לי. אולי כי אני נמצאת כבר בשלב אחר. בשלב שאני יודעת עם מי אני רוצה להיות לעוד הרבה מאוד זמן, וזה לא הוא, בשלב שאני די בטוחה מה קורה איתי. ואני רואה לו בעיניים שהוא עוד תקוע בבעיית המחויבות שלו. שכל שבוע הוא מסתובב עם בלונדינית אחרת עם קול צפצפני. ואני יודעת כמה הן לא עושות לו את זה.

כשנפרדנו, אמרתי רק שאני מקווה שהוא לעולם לא יבין על מה הוא ויתר. אבל הוא הבין, ואני לא בדיוק יודעת מתי זה קרה. אני רק יודעת שבזמן האחרון כשאני רואה אותו הוא כבר לא מסיט את המבט כמו פעם. הוא מסתכל לי בעיניים עמוק, כאילו הוא רוצה להגיד משהו. כאילו הוא רוצה להגיד לי שאעצור רגע. שאדבר איתו. כאילו הוא רוצה לבקש שנצא מאותו מוד של התעלמות אחד מהשני ונתחיל לדבר כמו פעם, כמו לפני שנתיים וחצי.

אני לא יודעת איך זה שאני רואה לו בעיניים את כל זה. בשלב הזה אני כבר לא יכולה להסביר את זה ע"י wishful thinking כמו באותם חודשים אחרי שנפרדנו, שרציתי רק שיגיד לי מילה, שיגיד שלום ומה שלומך ולא קיבלתי מזה כלום.

הוא בחיים לא יעז להגיד לי את כל זה, הוא בחיים אפילו לא יעז להגיד לי שלום, כי כמה שהוא נראה אמיץ – ככה הוא פחדן. זה נעים לי להרגיש שהוא מצטער שהוא עזב אותי, בדיוק כמו שחשבתי שהוא יצטער כשהוא ינסה דברים אחרים ויבין את מה שהבנתי אז.

ומה שיותר נעים לי זה להרגיש שאני לא מצטערת. שאני מאושרת יותר עם מה שמצאתי אחריו, הרבה יותר מאושרת ממה שאי פעם הייתי יכולה להיות איתו. להרגיש שיש לי את הדבר האמיתי.

אני רואה לך בעיניים, רואה את הכל. היית סוגר אותי אם היית יכול.

הלוואי שיום אחד תהיה מאושר.

 אני אתחיל בהתנצלות קצרה על היעלמויותיי החוזרות ונשנות. אין לזה סיבה ספציפית אלא הרבה סיבות ספציפיות שלא אלה המקום והזמן לפרטן. אז נמשיך.

לפני חצי שנה זוג חברים שלי הודיעו לנו שהם מתכוונים להתחתן. באמת הגיע הזמן, הם ביחד כבר מכיתה י"א או משהו כזה. זה היה במסיבת פורים. שני ידידים שלי אמרו שהם מתלבטים אם לנסוע גם בקיץ הקרוב לתאילנד, ואז אותו זוג ביקשו מהם לא לנסוע, וכשהם שאלו למה, הם הודיעו לנו על החתונה הקרבה. החתונה הזו תהיה מחר.

בינתיים, לפני כחודש וחצי הסתבר לי שלאחד מהידידים שהתלבטו והחליטו שלא לנסוע לתאילנד יש חברה. גם לזה כבר הגיע הזמן. מאז שאני מכירה אותו (כבר ארבע שנים, איך שהזמן טס כשלומדים...) אין לו אף אחת קבועה, וגם על הלא קבועות אני שומעת בדיעבד ובאופן יותר מדי כללי. את אותה חברה פגשתי לפני חודש בערך, אני לא יודעת כל כך מה להגיד עליה, אולי כי היא לא הוציאה יותר משתי מילים מהפה שלה במשך כל הערב. קצת לא מתאים, כי הידיד הזה דווקא מדבר המון, אבל אם הוא אוהב אותה והיא אותו, אז כל השאר הרבה פחות חשוב.

בכל אופן, באותו ערב שנפגשנו הוא גם הודיע לנו שהם נוסעים לחו"ל ובגלל ששינו לו את התאריך של המילואים, הנסיעה שלהם לחודש לחו"ל יוצאת על החתונה של אותו זוג חברים ותיק. זה עצבן אותי בהתחלה. הסתכלתי על התגובה של הזוג המוברז, הם ידעו על זה קודם, והם לא נראו עצבניים במיוחד, אז שתקתי.

אבל קשה לי לעבור על זה בשקט. אני מבינה שהרבה זמן לא היתה לו חברה, אני מבינה שהוא אוהב אותה, אני מבינה שהם רוצים קצת זמן לבד. אני לא יכולה להבין את זה שהוא מבריז בגלל זה מהחתונה של זוג חברים קרוב וותיק. חתונה שלא הודיעו לו עליה אתמול וגם לא לפני חודש, אלא לפני חצי שנה.

אולי אני המוזרה פה, אבל לא ברור לי איזה אסון יקרה אם הם יסעו רק לשבועיים לחו"ל ולא לחודש. לא ברור לי מה יקרה אם הם יסעו רק עוד שנה. לא ברור לי למה הנסיעה הזו, והחברה הטרייה הזו, יותר חשובים מחתונה של חברים ותיקים, שהזמינו אותו לפני חצי שנה, ממש אחרי שהם החליטו, ושבהחלט נתנו לו להבין שחשוב להם מאוד שהחבורה המצומצמת של החברים מהלימודים יהיו שם.

כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא חשוב, שזה בכלל לא ענייני, וכשהוא יבריז ממשהו שנוגע ישירות אליי, רק אז תהיה לי הזכות להגיב כמו שאני חושבת, אני לא מסוגלת לסתום. ואולי זה מפריע לי בגלל עוד כמה סיבות.

בחבורה הנחמדה והמצומצמת הזו של החברים שלי, יש לי גם חברה לסבית. בשנה א' וחלק מב' היתה לה חברה. ובגלל החברה היא כל הזמן טרחה להבריז ממפגשים שלנו, בכל מיני תואנות שונות ומשונות. אני התעצבנתי, כי זה כנראה מה שאני עושה הכי טוב. ואמרתי לה את זה. ודיברתי על זה עם אותו ידיד, והוא הסכים איתי למרות שלא היה לו את האומץ להתעמת איתה ישירות, אז אני עשיתי את זה.

אבל אז זה היה נראה לו לא בסדר, ואז זה היה הרבה פחות חשוב. נכון שהיא הבריזה הרבה, כמעט לא ראינו אותה באותה תקופה, אבל זה לא משתווה לאירוע שידוע לך שהוא באמת חשוב לחברים שלך, ושבאמת חשוב להם שתהיה איתם שם לחגוג את זה.

ואולי מה שעורר את זה מחדש, מאז שהוא הודיע את זה, היא העובדה שלפני כמה ימים הוא שלח אלינו מייל. מייל שבקצרה אומר משהו כמו – אין פה הרבה מקומות של אינטרנט, אז אל תשלחו מייל חזרה כי אני לא אקרא אותו, אל תתקשרו כי זה יקר נורא, ואם אתם ממש חייבים אתם יכולים לשלוח SMS. עם כל האנטיפטיות הזו, באמת כבר הייתי מעדיפה שהוא לא ישלח שום דבר. שפשוט ייעלם לו שם יחד עם החברה הטרייה, שכל הסיפור הזה לא ממש עוזר לי לסמפט אותה, וכשהוא יחזור, נדבר.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני באמת הבן אדם היחיד בעולם שהחברים שלי נשארים חשובים לי כמו שהם היו גם כשאני עם מישהו. לפעמים אני לא באמת רוצה לדעת את התשובה לזה.

אני לא זוכרת אם זה היה הרמב"ם או הרמב"ן (ותסלחו לי שאני לא זוכרת, עוד לא הייתי אז בגיל שזוכרים...) שהמציא את המושג של "שביל הזהב". אותו שביל נסתר וקסום שאליו אנחנו שואפים. השביל שהולך בין שתי קיצונויות, שאינו נוטה יותר מדי לאף אחד מהכיוונים. או במילים הרבה יותר פשוטות – הבינוניות.

וזה לא שאני מנסה להתחרות באף אחד מהם. אני לא מתיימרת להיות הוגת דעות (זוכרים שזה המקצוע היחיד בה' בארץ-עיר?), ובטח שאין לי שום סוג של קהילה שמחכה למוצא פי. אלא אם כן אפשר להגדיר את שניים וחצי קוראיי היקרים (בעברית נכונה הייתי אמורה להגיד שני קוראיי הנאמנים וחצי, אבל זה נשמע לא טוב בכלל) כקהילה. ובכן, אני לא מגדירה אותם (כלומר, אתכם) ככה. אבל יש לי דעה בעניין, ויש לי הרגשה שכל אחד מהחצאים של קוראיי הנאמנים נפל מהכיסא למקרא המשפט הזה. כל חצי לכיוון אחר, לשם האיזון הקדוש.

אני יודעת שבהרבה הקשרים הבינוניות היא טובה. עדיף להיות לא שמן ולא רזה. לא גבוה ולא נמוך. זה נוח, כל מי שהוא שמן מדי או רזה מדי או גבוה מדי או נמוך מדי יודע את זה. כמה הייתי רוצה לקנות מכנסיים בלי שאצטרך לקצר אותם. אבל מישהו או משהו התקמצן עליי ונתן לי רק קצת יותר ממטר וחצי. יש לזה יתרונות, יש גם המון חסרונות, אבל בסוף שכנעתי את עצמי שהקומפקטיות היא בסופו של דבר ברכה.

האמת היא שאין לי אפשרות לשנות את זה. חוץ ממאות ספורות של שקלים שהוצאתי על נעלי עקב, אני חיה עם זה בשלום. אני כנראה אדם קיצוני במהות. גם בדברים שיש לי אפשרות כזו או אחרת לשלוט עליהם, אני בוחרת בקצה מסוים, או בנטייה חזקה לקצה מסוים ואף פעם לא באמצע, ולא בבינוניות, ולא בשביל הזהב. ויסלח לי הרמב"ם/ן, אבל אני חושבת שההגדרה של הבינוניות כ"שביל הזהב" זה תירוץ. זה תירוץ לא לשאוף הכי גבוה שאפשר, זה תירוץ להסתפק במה שיש גם כשאפשר להשיג יותר.

אני בטוח מושפעת מהחברה האינדיבידואליסטית, השאפתנית, ההישגית, התחרותית ועוד אי אלו כינויי גנאי למקומות שבהם חייתי ב-25 השנים האחרונות, אבל אני רוצה להיות הכי טובה שאפשר במה שאני עושה. אני לא אוהבת לקבל 80 במבחן. אני לא אוהבת שאומרים לי על משהו שעשיתי שזה "לא רע". אני שונאת את הידיעה שלא השקעתי את כל מה שאני יכולה. וזה לא רק בלימודים, ולא רק בעבודה. זה ממשיך בכל תחום אידיוטי.

כמו בבישול. אני לא יכולה לחיות עם המחשבה שהוספתי גרם אחד של קמח יותר ממה שהיה כתוב, ואם העוגה לא טעימה, אני די בטוחה שזה בגלל זה. אני לא אוהבת את המושג "כמעט". כבר אמרו לי לא מעט פעמים שבישול זו אומנות, וצריך לאלתר. אבל אם יש הוראות, איך אני אמורה לדעת איפה מותר לי לאלתר ואיפה לא כדאי? שפית אני כבר לא אהיה, בואו נעבור הלאה.

למשל, פוליטיקה. אני לא מאמינה במרכז, ולא בתנודות לכאן ולשם. אם אתה חושב שמשהו הוא לא נכון – תמחה, תפגין, תעשה כל מה שאתה יכול כדי לבטל את זה. אם אתה חושב שצריך לעשות משהו שעוד לא עשו – זו לא חוכמה להתקפל. אני לא רוצה פיוס עם אנשים שסוחטים ממני כל גרוש שאני קורעת את התחת בשבילו, אני לא רואה מה יש פה להתפייס. אני לא רוצה להיות במרכז, ולא רוצה להסכים איתם, לא רוצה להיות מתונה. אני רוצה שאנשים יבינו שההתנגדות, שהמחאה, הן דבר יותר לגיטימי מפיוס מעושה ומלאכותי.

אני אומרת דבר כזה – כשאני שואפת ל-100 אני לפעמים מקבלת 100 ולפעמים לא. אבל אם אני לא אשאף למאה, אני אף פעם לא אקבל מאה. אם לא אשאף לשיא, אני לא אגיע גם לחצי הדרך. אם לא תהיה לי מטרה בלתי ריאלית בעליל, אני לא אצליח להשיג גם מטרות ריאליות. לפעמים מה שנראה בהתחלה לא ריאלי הופך להיות יותר ויותר מחובר למציאות במהלך הדרך. וזה מניסיון.

לכן אני לא יכולה לסבול אנשים שמסתפקים ב"כמעט", "בסדר", "בינוני", "באמצע". ויסלחו לי חברי כוורת האהובים עליי. אני בחיים לא אוכל לאהוב מישהו ש"ככה הוא באמצע". סביר יותר שאני בשלב הראשון אגחך עליו בלב. בשלב השני אני אתעצבן על הבינוניות שלו. שלב שלישי סביר שלא יהיה.

אני מעדיפה להקיף את עצמי באנשים חסרי רגליים על הקרקע, אבל כאלה שחולמים להיות הכי הכי שיש, בכל מה שהם רוצים ואוהבים.

יש לי קטע בראש על בינוניות כבר כמה ימים. והתחלתי לכתוב אותו, ואז נזכרתי בשיר של כוורת. עכשיו, זה לא שאני מספיק מבוגרת כדי שלהקת כוורת תהיה חלק מהחיים שלי בזמן אמת, אבל הלהקה הזו בכל זאת נכנסה לחיים שלי בנעורים.

ואני מספיק מבוגרת, כך שבנעורים שלי היו רק קסטות ולא היו דיסקים. ובמשך הרבה זמן, גם אחרי שהתחילו להופיע הדברים הכסופים והעגולים האלה, נשארתי בכל זאת נאמנה לטכנולוגיה המיושנת של הקלטות. ומאז יש לי בחדר כמויות בלתי נגמרות של קלטות אמנם לא שימושיות, אך נושאות על גבן הצר והלבנבן המון זכרונות נעורים. ועכשיו אני כבר מגיעה לפואנטה.

הפואנטה היא שבמהלך התחלת כתיבת הקטע הזה על הבינוניות, נזכרתי בשיר של כוורת "ככה היא באמצע". שיר שמספר על מישהי שהיא בדיוק ההיפך ממני, אבל למרות זאת הוא לא מפסיק להצחיק אותי ולגרום לי לעשות תנועות משונות שאולי בעולם אחר בזמן אחר היו מוכנים לכנות אותן "ריקוד". חיפשתי את המילים של השיר באינטרנט ולא מצאתי. זכויות יוצרים ודברים כאלה. אז חיפשתי את הקסטה במדפי הנוסטלגיה שלי. מי אמר שהם לא יהיו שימושיים מתישהו? מצאתי את הקסטה, אבל לא את העטיפה, כך שנאלצתי לחפש גם טייפ שעובד בבית הזה, ולבסוף מצאתי, ותמללתי את השיר אחת לאחת. אז אני לא יכולה להכניס אותו כשיר רקע כי הוא על קסטה ואי אפשר (או לפחות אני לא יודעת איך ומעדיפה לקנות את הדיסק על ללמוד איך) להעלות אותו למחשב. להלן המילים, והקטע עצמו בטח ייכתב בערב או מחר בבוקר. תהנו, תצחקו, ואם אתם מאיזשהו דור שמסוגל לזכור גם את הלחן – אתם מוזמנים לקום ולעשות תנועות משונות. (מגחכת לעצמי בטיפשיות אין קץ...(

ככה היא באמצע / להקת כוורת

ליד התחנה לבדה עמדה

וכשעברתי הושיטה ידה

את הרכב עצרתי חיש על המקום

חוץ מזה היה אדום.

דגים עפים, ציפורים שוחות

היא בילבלה לי ת'מחשבות

אמא, הייתי מופתע

אמרה "שלום לך" והתיישבה.

נסענו בכיוון כמו כוכב שביט

וכל הדרך בראש דינמיט

פס לבן ותמרור איבדו כל משמעות

זזתי מהמציאות.

דגים עפים, ציפורים שוחות

חוקי הטבע אובדי עצות

אמא, תביני אותי

ישר הרגשתי שהיא בשבילי.

כי היא לא צעירה מדי

לא גבוהה מדי

לא נמוכה מדי

ככה היא באמצע

לא חכמה מדי

לא טיפשה מדי

היא כל מה שרציתי לפי המידה

חשוב לנהוג יציב, לדבר ברור

אבל איתה זה קרה באיחור

כשבצומת ביקשה לרדת אם אפשר

לא ידעתי מה לומר.

דגים עפים, ציפורים שוחות

נמר צוחק וחוטף מכות

אמא, עשיתי טעות

שלא ניצלתי את ההזדמנות.

לא, לא צעירה מדי

לא, לא גבוהה מדי

לא, לא נמוכה מדי

ככה היא באמצע

לא, לא חכמה מדי

לא טיפשה מדי

לא צעירה מדי

לא גבוהה מדי

לא נמוכה מדי

ככה היא באמצע

לא חכמה מדי

לא טיפשה מדי

הטלפון צלצל, בוקר יום ראשון

הרמתי כך שאשמע ת'אדון

וגברת ענתה לי, איזו הפתעה

זאתי מהתחנה

דגים עפים, ציפורים שוחות

דבר כזה לא יכול להיות

אמא, תגידי מילה

היא נעימה לי

פנומנאלית

אני פשוט אוהב אותה.

יש מעט מאוד אנשים בעולם הזה שיכולים להבין אותי עד הסוף, עם כל השטויות והקריזות שלי. ויש המון כאלה, לפחות את חלקן הקטן מי שעוקב אחרי הבלוג מכיר. הם כל כך מעטים האנשים האלה, שאני יכולה לספור אותם על שתי אצבעות. חצי מהם זו החברה הכי טובה שלי.

זה לא שיש לנו איזושהי היסטוריה משותפת ארוכת שנים, הכרתי אותה בלימודים, לפני 4 שנים בערך. אבל אולי זה מה שמחזק את ההרגשה שהיא לא צריכה להתאמץ כדי להבין אותי, היא פשוט מבינה. אני יכולה להגיד חצי משפט, ולשכוח מה רציתי להגיד לה, אבל היא כבר הבינה מה היה ההמשך שלו. זה מאוד עוזר שיש כאלה אנשים בחיים.

היא נסעה לחו"ל לפני כמעט חודש וחצי, לשלושה חודשים. זה אומר שעד עכשיו עבר פחות מחצי. זה לא שאנחנו לא מדברות בכלל מאז, יש מיילים, ואת המסנג'ר, ואפילו יותר טוב מזה, את הסקייפ שהוא כמעט כמו טלפון. וזה שיחות ארוכות של כמעט שעה, אבל כשהיא בארץ, אנחנו לא סופרות שעות ודקות של שיחה. כי שיחה של חמש דקות, של בירור פרט טכני תמיד נמשכת לפחות שעה.

אני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת לזמינות שלה כל פעם שרע לי ואני לא יודעת למה. אני מתגעגעת ללהרים טלפון רק כי אין לי כח לעשות משהו חשוב. אני מתגעגעת ללשבת בחדר שלי איתה, היא על הפוף ואני על המיטה או על הכיסא של המחשב, להציק לחתול, ולדבר על שטויות במשך שעות. פתאום להתחיל לצחוק ב-1 בלילה כמו שתי מטורפות. אוף, היא כל כך חסרה לי כאן.

אני שמה לב שכל כך הרבה דברים קורים לי כל יום, כל כך הרבה דברים שהייתי מספרת לה אם היא היתה כאן. את חלקם אני מספרת לה כשיוצא להיפגש באינטרנט, אבל תמיד אני שוכחת משהו שרציתי להגיד. הרבה משהוים כאלה אני שוכחת. לפעמים אני ממש צריכה אותה שתהיה שם כדי שתוכל להבין אותי יותר טוב ממה שאני מבינה את עצמי.

אני יודעת שהיא נהנית מהחופש הזה שיש לה שם, ואני יודעת גם שהיא מתגעגעת לא פחות. זה כל כך מגיע לה החופש הזה אחרי השנה שהיא עברה. אבל שלושה חודשים זה הרבה זמן. מסתבר.

לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה כאן בלעדיה, בשבוע הראשון זה לא היה עד כדי כך קשה. אבל אז התחילו לקרות כל כך הרבה דברים בבת אחת, ונכון שיש לי למי לספר, אבל לא כולם מבינים מה עובר לי בראש ואיך זה עובר כמו שהיא מבינה. היא מבינה ישר ממה אני פוחדת ולמה, מה מביך אותי, מה משמח אותי, מה מכעיס אותי.

אתמול ישבתי מול הטלויזיה ופתאום הבנתי כמה אני צריכה לדבר איתה. כאן ועכשיו. והיא לא באינטרנט. ואי אפשר להאשים אותה, כי היא לא טסה עשרות אלפי מיילים כדי להיות מול האינטרנט כל היום. אז התחלתי לבכות. וככה גם נרדמתי.

אולי החודש וחצי הבאים יהיו קצת יותר קצרים. אני עוברת דירה, ואז טסה ללונדון לשבוע, ואז חוזרת וממשיכה לסדר את הדירה. ויש עוד עשרים אלף דברים לעשות בעבודה. איכשהו המנחה שלי הצליח להפיל עליי לתכנת בעצמי משהו שעם כל האופטימיות קשה לי להאמין שאצליח. אולי זה יעסיק אותי יותר מדי ויהיה לי פחות זמן להתגעגע. אני מקווה.

אבל בינתיים, אני מתגעגעת. ועד שהיא לא תחזור כבר לכאן, אני אמשיך להתגעגע, גם אם זה לא יהיה הדבר היחיד בראש שלי.

אוף, מטומטמת אחת, תחזרי כבר!!

האמת היא שקניתי את הדיסק כי חברה המליצה לי עליו. אני לא מורידה דיסקים מהאינטרנט, לא בגלל שאני תומכת במחירים המופרזים שלהם, אלא בגלל שאני אוהבת שיש לי את המקורי, וכי אני נהנית להסתובב בחנויות הדחוסות האלה של הדיסקים. אז קניתי אותו, במחיר לא מוגזם מדי, ישבתי והקשבתי. הקשבתי הרבה, והסתכלתי על המילים לא פחות.

כמעט כל השירים הם על אהבות בלתי מושגות, על פרידות, על דברים שנועדו להיות ולמרות זאת הם לא. ולמרות שהנושא הוא נדוש למדי, השירים מיוחדים ומדויקים, והם עושים לי את מה שהם אמורים לעשות בלב. הדבר המוזר הוא שלמרות התמה הזו של הדיסק הראשון שהיא הוציאה, מירי מסיקה היא אישה נשואה, בעלה מופיע איתה ביחד. וההופעה מעולה, אם יש לכם הזדמנות – שווה כל גרוש.

אני זוכרת שכאן זה לא מדור ביקורת מוסיקה. אני כבר מגיעה לפואנטה. זה בעצם הניגוד שבין להיות מחויבת למישהו אחד, אהוב אחד ויחיד, לבין המחשבות הבלתי פוסקות והכלליות על כל הפרידות והאהבות הבלתי מושגות שהיו בדרך. חוויות שנטבעו קצת יותר מדי עמוק באופי, והם כבר חלק מהאדם, הוא לא ישתנה פתאום לחצי מתוך זוג.

אני מרגישה את זה כל כך חזק בעצמי. איפהשהו בפנים אני עדיין פנויה, עדיין לא חלק מהזוג. עדיין מתעסקת בכללים של דייטים, עדיין יודעת מה כדאי ומה לא כדאי ללבוש בדייט ראשון. הרווקות הזו, השטויות הקטנות שמעסיקות אותי, הם עדיין חלק ממני. למרות שאולי עכשיו זה לא חשוב, לא רלבנטי כי לפחות בינתיים מצאתי את המישהו שאיתו אני אוהבת להיות. ועד עכשיו לא ידעתי בדיוק איך להגדיר את זה.

איך להסביר לעצמי את זה שעמוק בפנים אני עדיין אותה רווקה מבולבלת שלא בדיוק יודעת מה היא רוצה, וגם לא בערך. דווקא מהדיסק הזה, מהניגודיות שהוא מייצג בעיניי, הבנתי את עצמי. הצלחתי לפתור את הסתירה, להבין שזו בעצם לא כזו סתירה. שאפשר להיות גם וגם, גם מבולבלת ולא בטוחה בשום דבר, לא מחויבת לכלום, וגם מחויבת לאיש האחד שאני אוהבת. זה מוזר, אבל החיים מוזרים, את זה אתם כבר בטח יודעים אם קראתם כמה קטעים מהבלוג הזה.

האמת, יותר טוב לי ככה. להיות מפוצלת בין כמה עולמות, כשאף אחד מהם לא מסוגל להיות מה שאני צריכה. אין שום סיבה לשכוח את החוויות המשעשעות, המעצבנות והעצובות שעברתי עד עכשיו, אולי דווקא הן יגרמו לי להבין כמה אני צריכה להעריך את המצב הזה, שהוא קצת שונה ממה שאני רגילה. אולי זה לא בריא להיות כל כך הרבה זמן לבד כמו שהייתי בשנתיים האחרונות, ואולי זה דווקא מחשל. אותי זה חישל, בזה אין לי ספק.

ולגבי הבריאות – בתור אדם לבנבן שאוהב שמש, ממילא אין לי הרבה סיכוי להאריך ימים, אז לפחות אני אהנה ממה שיש.

ועד הפעם הבאה – תהיו בריאים.

היום פגשתי את האקסית של החבר. היתה איזו מסיבת יומולדת לתינוק של זוג חברים שלו, והיא היתה שם. הוא לא ידע שהיא תהיה שם, ייאמר לזכותו שבכל פעם שהוא חשב שהיא הולכת להיות באירוע חברתי כלשהו שהוא הוזמן אליו הוא נמנע מלהגיע.

אני לא יודעת בדיוק מה הסיבות לכך שהוא טורח להימנע די בעקשנות ממפגש איתה. אני רק יכולה להגיד שעל פי סיפורים ועדויות מוצקות בלתי תלויות, היא בחורה די נבזית. בעצם, מי אני שאדבר על נבזיות. אני המצאתי את המושג הזה.

אז הגענו לאותו ארוע ופתאום הוא שם לב שהאוטו שלה שם. לי דווקא היה הרבה פחות אכפת, מעניין לפגוש את מי שהיתה פעם חברה שלו. בעצם, גם אין לי בעיה לפגוש אקסים שלי אפילו אם היחסים שלנו מוגדרים במודע כהתעלמות הדדית. הוא בכלל לא הכיר לי אותה, גם לא זכור לי שהוא אמר לה שלום.

בשלב מסוים נשברתי ושאלתי אותו בשקט מי זו האקסית המפורסמת. האמת, דווקא יפה. אני לא יודעת למה ציפיתי שהיא לא תהיה יפה. כל הזמן הסתכלתי מסביב וניסיתי לנחש מי היא עד שנשברתי ושאלתי אותו. אני גם לא יודעת אם התאכזבתי כשראיתי שהיא יפה. אם לא הייתי שומעת את הסיפורים אולי גם הייתי אומרת שהיא נראית חמודה, אבל השיפוט הראשוני שלי הוא לרוב מוטעה. אז אני לא אגיד את זה.

רק חיסרון חיצוני אחד, אין לה ציצים. בכלל, נאדה. או שאולי הם מיקרוסקופים ולכן לא שמתי לב. אבל אין שם שום דבר שניתן לראות בעין בלתי מזוינת. אני לא אשאל אותו איך זה שהוא יצא עם בחורה מחוסרת ציצים באופן טוטאלי. בכל זאת, לא יפה. והוא גם לא ממש שש לדבר עליה ולא על היחסים שלהם.

אז הם התעלמו אחד מהשני במשך כל הזמן, כמו שאקסים טובים עושים. ואני, מאותו רגע שנודע לי מי היא, לא הפסקתי ללטוש מבטים. נכון, לא יפה, לא מנומס. אבל בלתי נמנע, לפחות מבחינתי. אני אדם סקרן מדי ואפילו יותר מזה חסר סבלנות. אין לי כח למשחקים של כן הסתכלתי או לא הסתכלתי. הסתכלתי, ועוד איך, ואם זה מפריע לך, אז תבלעי את זה בשקט. והאמת היא שהיא בלעה את זה די בשקט.

בחנתי כל תנועה, כל שערה סוררת שהחלה לגדול על הרגליים שלה, וכמובן גם כל שערה סוררת שלא הסתדרה כמו שצריך על הראש. אבל לעזאזל, למרות כל זה, היא יפה. טוב, זה קצת מעצבן. אני לא יכולה לרדת עליה אם היא גם יפה וגם לא דיברה כך שלא יכולתי להבחין בקיומה של טיפשות. אוף, היא גם לא נראית טיפשה בכלל.

ואולי בעצם כל זה צריך להיות מחמאה בשבילי. שלמרות שהדעה שלי על עצמי הרבה פחות חיובית, בסוף אני חברה שלו ולא היא. ועם כל הנבזיות שתודה לזה שאינו קיים, לא חסרה לי. אני קצת מבולבלת מכל העניין הזה. שאלתי אותו בנסיעה חזרה כמה שאלות בסיסיות עליה (אפילו לא ידעתי איך קוראים לה), הוא ענה בלי לעשות פרצופים. אולי הוא הבין שהשד שמייצג את פגישת האקסית הוא הרבה פחות נורא כשאתה חמוש בחברה.

אני דווקא נהנית מלפגוש אקסים. למה, לא ברור, אולי יצר נקמנות בלתי נשלט. ככה אני יכולה לראות כמה הם התכערו והשמינו מאז שנפרדנו, ולהרגיש נהדר עם עצמי. כי ברור הרי שאני השתניתי רק לטובה מאז שזה נגמר. ברור. וכשאני חמושה בחבר? מה טוב. ילדותי ברמה, אבל זה סוג של שמחה לאיד. לי יש ולך אין, תראה מה הפסדת...

רוע הלב שלי מתפרץ היום מכל החורים, סוג של עצבנות לא מוסברת. אולי זה הקיץ, אולי מעבר הדירה ההולך ומתקרב, אולי זה המתנחלים שמוציאים אותי מדעתי. אין לדעת, וגם לא ממש חשוב. אבל תמיד עדיף להאשים בזה אנשים אחרים.